יאניס ורופאקיס שר האוצר של יוון / צילום: רויטרס
חמשת החודשים שבהם סיקרתי את כהונתו הקצרה והסוערת כשר האוצר היווני, גיליתי איכויות קולנועיות אצל יאניס ורופאקיס. מעיל העור המסוגנן שלו נראה תמיד קצת יותר מדי תפור. ההגעה לישיבות הקבינט היווני על אופנוע נראתה מבוימת מדי. משחקי המילים המחוכמים - "סקי מים פיסקלי", "פירמידה של צנע" - נשמעו מתוסרטים מדי. זה היה כאילו הוא מגלם תמיד את התפקיד הראשי ב"יאניס ורופאקיס - הסרט".
לכן אני לא מופתע כשוורופאקיס, ביום חמים חריג באתונה, נכנס למסעדה "17" עם צעיף אדום מבריק סביב צווארו. הוא בהחלט לא זקוק לפריט חימום, אבל צבע הצעיף הולם את צבע קסדת האופנוע שתלויה ברישול אלגנטי על כתפו השמאלית כשהוא נכנס, וביד ימינו הסמארטפון בצבע מטאלי.
כדי להיות הוגן, אציין שגם ורופאקיס אינו בטוח לגמרי מי אני. אולי אלה ההערות המעליבות שהוא צייץ נגדי בטוויטר (הוא כתב פעם ש"הטענות המפוקפקות" שלי בכתבה אחת היו "לא ראויות"), או הבוז שבו הוא השיב על שאלות שלי במסיבת עיתונאים, או הגינויים שהוא השמיע נגד הסיקור שלי בפגישות פרטיות עם אנשים ששיתפו אותי אחר כך בחוויה.
העיתונות היוונית, בשיא דרמת הגרקזיט בשנה שעברה, דיווחה אפילו על היריבות לכאורה בינינו, למרות שלא הכרנו באמת זה את זה. אתר חדשות יווני דיווח במאי 2015 על "מלחמת אינטרנט ורופאקיס-פיטר שפיגל עם ציוצים רעילים"). בנובמבר, כשהגעתי לאתונה למשימת כתיבה כמה חודשים אחרי שהוא התפטר, החלטתי לקבור את קרדום המלחמה ולהזמין אותו לקפה בפלאקה. כנראה זה עבד, מפני שהוא מקדם אותי בחום אמיתי ובשמחה לארוחת הצהריים הנוכחית. הוא נראה נינוח וחסר דאגה, בז'קט שחור וחולצה אפורה ללא עניבה (כמו תמיד).
המסעדה היא פורמלית, עם מפות מעומלנות צחורות על השולחנות ווילונות מוזהבים כבדים, ושוכנת בקומת הקרקע של בניין גדול במרחק יידוי אבן מהבנק המרכזי והליכה קצרה מבניין הפרלמנט הניאו-קלאסי. לאדם שהואשם בעבר שהוא "סוציאליסט שמפניה" אחרי צילום שלו בדירתו האופנתית באתונה במגזין "פארי מאץ'" בשיא משבר הגרקזיט, המסעדה נראית בחירה מוזרה. מה זה אומר על כלכלן שמחשיב את עצמו ל"מרקסיסט בלתי צפוי" וסועד במסעדה "מופלצת" עם האליטה של אתונה? אבל כאשר ורופאקיס בן ה-55 מתיישב מולי, מתברר שעוזר שלו בחר את המסעדה. "אני בחרתי מקום אחר, יפה יותר, אבל שכחתי שסגור שם בימי שני", הוא מסביר במשיכת כתפיים.
מרצה מבוקש
תשעה חודשים אחרי התפטרותו מכהונת שר האוצר, ורופאקיס הוא היום מרצה מבוקש ויועץ פרילאנס לכל מיני מנהיגים פוליטיים מהשמאל. לפני כניסתו לפוליטיקה הוא היה מרצה לכלכלה באוניברסיטאות ברחבי העולם. הסיבה הרשמית לפגישתנו היא הפרסום הקרוב של ספרו, "החלשים סובלים כי הם חייבים?". אני מעלעל בו בחדווה, בתקווה למצוא עדות ממקור ראשון על כהונתו הסוערת בממשלת יוון. במקום זאת, זהו דיון ארוך למדי על תקן הזהב ושקיעתו, שפול וולקר, הנגיד האמריקאי לשעבר, מופיע בו כדמות הראשית, בתוספת ביקורת קונבנציונלית להפתיע על משבר גוש האירו.
"כתבתי שני שלישים ממנו עוד לפני שידעתי שאני הולך לפוליטיקה, ואז זה הופרע קשות על ידי האירועים, כמו שנהוג לומר", הוא מסביר. "האבק צריך לשקוע, גם אצלי בראש. עדיין לא החלטתי איך אני עומד לכתוב את הספר הבא על התקופה הזו".
כשאני שואל אותו על אינספור הספקולציות שמסתובבות באתונה על כך שהוא חוזר לפוליטיקה, מצב רוחו נעכר. השאלה מעוררת בו זיכרונות מרירים של חודשי כהונתו האחרונים, שבהם אלקסיס ציפראס, ראש הממשלה, עקף אותו בדיוני החילוץ של יוון והשיג עסקה גדושת צנע עם המלווים הבינלאומיים, של 86 מיליארד אירו - בתקווה לקבל בסופו של דבר הקלה מסוימת בחוב היווני. "השילוב של העדר כוח לעשות את מה שאני חושב שצריך לעשות, והמשקל של העולם על כתפיי, אני יכול להבטיח לך שהוא גורם מתחים", הוא אומר. "מבחינתי הכול השתנה כשראש הממשלה הסכים ליעדי החילוץ המחמירים באפריל (2015). אפילו אלוהים, שליחיו, האלים של האולימפוס, בכוחות משותפים, לא יצליחו להשיג דבר כזה. וכאשר שמעתי את הסיבה לכך שהוא ויתר, שהייתה שזהו חלק מסחר-מכר מדומה שבו אנחנו נקבל מחיקת חוב, זה פשוט לא נשמע לי הגיוני".
מכתב התפטרות
ורופאקיס מגלה שבשלב זה הוא ניסח מכתב התפטרות, אך החליט שלא להגיש אותו לציפראס, כי הוא רצה "להיות שם בשבילו" בנקודת השפל.
אני מרים את הספר וקורא פסקה ממנו, שבה הוא מדבר על כהונתו בממשלה. הוא טוען בו שלציפראס היו שלוש אופציות במו"מ עם הנושים-מלווים: להסכים לצעדי צנע חדשים במסגרת חילוץ חדש, לבצע "פרישת מוות" מגוש האירו, או אופציה שלישית של "קמפיין אי ציות לתכתיבים של בריסל ופרנקפורט" - זו האופציה שהוא המליץ עליה.
אני לא מבין את האופציה הזו, מפני שהממשלה עמדה להישאר ללא כסף אחרי תקופה של מרי, מה שהיה מוביל לחדלות הפירעון הגדולה ביותר בעולם ולגרקזיט. אבל ורופאקיס טוען שהנושים רק בילפו: גם אם יוון הייתה מפסיקה לפרוע את כל חובותיה, נשיא הבנק המרכזי האירופי מריו דראגי לא היה מאפשר גרקזיט. הנושים היו חוזרים לשולחן המו"מ, הוא אומר לי.
"כדי להשיג את הפשרה מהסוג הזה, אתה צריך לפעול על הבסיס של לא משחקים, זה לא משחק הפחדן", הוא אומר. "ההבדל בין משחק הפחדן להתנהגות שלנו היה צריך להיות שבמשחק הפחדן, אתה ממצמץ אם הצד השני לא ממצמץ. ההשקפה שלי הייתה שאנחנו לא ממצמצים. אנחנו עוצמים את העיניים וממשיכים, ומאפשרים לכל מה שהם רצו להתרחש".
די מזעזע לשמוע את ורופאקיס מודה בכך בגלוי. אנשי האיחוד האירופי שיערו זמן רב שהוא היה נחוש להפיל את יוון מראש הצוק. לדעתי, ההליכה הזו על פי התהום היא מתכון לאסון, מפני שלא חשבתי שהאיחוד האירופי מבלף. ידעתי שהם נערכו לגרקזיט. בסופו של דבר, ציפראס מצמץ. ורופאקיס חושב שזו הייתה חולשתו הגדולה. "יכולתי לראות שהוא מתפורר", הוא אומר. "אבל מה אפשר לעשות בשלב כזה, בייחוד כשהציבור לא ידע מאומה על כך? האם אתה יכול להתנתק מראש הממשלה שלך?"
אחרי בואו של המלצר (ורופאקיס מתאכזב מרה כשנאמר לו שאין להם את השרדונה המיוחד מסנטוריני), אני חוזר ליחסיו עם ציפראס, ואומר לו שזה נשמע כאילו הוא חש שהבוס והחבר שלו בגד בו.
"אתה מכניס לי מילים לפה. קודם כול, מעולם לא חשתי שאני נבגד ברמה האישית. או נבגד בכל דרך אחרת, בשום שלב, אני חייב לומר לך", הוא מתעקש. "תן לי להיות הוגן ככל שאני יכול. הרגשתי שהייתה לנו הזדמנות. זה היה חלון הזדמנויות קטן, שלא ניצלנו אותו. לכן זו הייתה אכזבה, לא שום דבר אחר. רק אכזבה", הוא משיב בחיפוש אחרי המילים הנכונות.
אני מספר לו, אחרי הקשת כוסיות היין, שלפני בואי לאתונה עשיתי סיבוב בבריסל וסיפרתי לבכירים באיחוד האירופי על ארוחת הצהריים המתוכננת איתו. התגובה הכללית הייתה גלגול עיניים והרבה מרירות על הנזק הפיננסי והכלכלי שוורופאקיס גרם כביכול ליוון. אתונה כמעט נחלצה מהחילוץ של 2014, וכעת מעמיסים עליה עוד חילוץ. הכלכלה היוונית התחילה להתאושש, והנה היא חוזרת למיתון. היו שאמרו לי שהטעויות של ורופאקיס גרמו למדינה נזק של עשרות מיליארדי אירו.
"יש כאן הרבה טעויות חשבון בשאלות הללו, קודם כול", הוא אומר, ומציין שההלוואות החדשות פשוט החליפו את ההלוואות הקודמות, והבנקים היווניים היו זקוקים בכל מקרה לחידוש הון בהיקף של מיליארדי אירו. ההבראה הייתה רק אשליה. העובדה שיוון יכלה לגייס כספים בשוק האג"ח לפני שהוא הגיע למשרד האוצר לא הייתה סימן לבריאות כלכלית, אלא עסקה פוליטית שהייתה אמורה לעזור למפלגת השלטון הקודמת להישאר בשלטון. בקיצור, הוא לא מתנצל.
למה הוא עורר כה הרבה כעס כלפיו בבריסל? "כי לא רציתי להתכופף", הוא אומר. "תראה, אני מבין ממה הם פחדו. קראתי להם חדלי אישים, והם היו חדלי אישים".
אני מסביר בעדינות שהשחצנות הזו היא שגרמה לעמיתיו שרי האוצר ממדינות האירו לצאת מדעתם, גם אלו שהיו בעלי ברית של יוון. זו לא הייתה טקטיקה גרועה לניהול מו"מ? "לא, זה היה לקראת הסוף", הוא מתעקש. "אם אתה עושה את זה מההתחלה, אתה אידיוט. הסיבה לכך שפרסמתי באתר שלי את הנאום הראשון שלי (בכינוס שר האוצר האירופים) הייתה שרציתי להראות שהלכתי לשם בצניעות ובמתינות. רק אחר כך אתה מתחיל להקשיח את המשחק שלך".
"הם פשוט נעלבו"
הוא נדלק על הנושא, וטוען שהנציבות האירופית, אחת המפקחות על הסכם החילוץ של יוון, והנציב הכלכלי שלה, שר האוצר הצרפתי לשעבר פייר מוסקוביצ'י, פשוט נעלבו מן החוצפה שלו. "כמו שאתה יודע, הנציבות כבר לא קיימת יותר. היא נדחקה לגמרי לפינה והושפלה פעם אחר פעם לנגד עיניי. פעם אחר פעם".
זה לא מפתיע אותי. אישי ממשל גרמנים רוחשים בוז כמעט גלוי לכלכלני הנציבות, שהם חושבים שהם רכים מדי כלפי היוונים. אבל ורופאקיס מפתיע אותי: מבלי שהתבקש הוא מזכיר את אחת התקריות המדוברות ביותר בתקופת כהונתו. הכוונה היא לדיווחים בעיתונות הצרפתית שלפיהם הוא הגיע כמעט לחילופי מהלומות עם ג'רום דיזלבלום, שר האוצר ההולנדי שהוביל את צוות המו"מ מטעם גוש האירו עם יוון. לפי ורופאקיס, "זו לא הייתה תקרית ביני לבין דיזלבלום, אלא תקרית בין מוסקוביצ'י לדיזלבלום. ראיתי את מוסקוביצ'י מושפל לחלוטין לנגד עיניי. זה מה שקרה".
הוא נראה מרוצה מאוד מתיקון הטעות הזה, ומקבל צלחת אדירה של עלי חסה ועליהם רצועות סלמון נדיבות סביב סרטן ענקי. "חשבתי שאני מקבל משהו דומה יותר לצנע", הוא צוחק.
אני שוב מסביר לו בעדינות שלא רק הביורוקרטים בבריסל מתחו עליו ביקורת קשה, אלא גם עמיתיו היוונים, כולל עמיתים אקדמאים לשעבר באוניברסיטת אתונה.
כאשר אנחנו מזמינים קפה, השיחה מסתיימת בפרויקט הנוכחי שלו, תנועת "דמוקרטיה באירופה", ניסיון להפוך את האיחוד האירופי לכפוף יותר לציבור הבוחרים שלו. אני אומר לו שחלק מהביקורת על בריסל גורמת לו להישמע כמו אירו-סקפטי בריטי - והוא מסכים, ומציין שהוא "חבר הכי טוב" של נורמן למונט, שר האוצר הבריטי לשעבר, שתומך כעת בברקזיט. ההבדל, הוא אומר, הוא שהוא מאמין בתיקון האיחוד האירופי ולא בנטישה שלו. ומה לגבי השמועות שהוא מנסה למעשה ליצור מפלגת שמאל פאן-אירופית שהוא יעמוד בראשה?
"תראה, אין לי מושג איפה זה הולך להסתיים", הוא אומר. "אני כנראה אכשל כמו כל בעלי הכוונות הטובות. בוא נהיה ישרים כאן: החיים מסתיימים במוות. את זה אנחנו יודעים. אבל זו לא סיבה לא לחיות, נכון?"
אגו טריפ על חשבון חברות קרובה?
אני מספר על מה ששמעתי על יאניס סטורנראס, קודמו במשרד האוצר שמכהן כעת כנגיד הבנק המרכזי היווני. שניהם היו קולגות בפקולטה לכלכלה, וסיפרו לי שסטורנראס קידם את ורופאקיס למרות שהיה לא פופולרי בפקולטה, בטענה שאתונה זקוקה לבעלי אישיות כדי לקבל הכרה. השניים הפכו לידידים קרובים, וגם נשותיהם התיידדו. אבל היחסים נעכרו כאשר ורופאקיס הפך לאחד המבקרים החריפים ביותר של כהונת סטורנראס כשר אוצר. הקולגות שסיפרו לי את הדברים טענו שזהו מקרה מובהק של אגו טריפ של ורופאקיס, אפילו על חשבון חברות קרובה.
אבל ורופאקיס עדיין לא מתרשם, ומתעקש לטעון שחילוקי הדעות עם סטורנראס היו על מדיניות ולא אישיים. "חיבבתי אותו. למעשה זו הייתה חיבה הדדית. בילינו שעות טובות ביחד, בחגים וחופשות. הנשים שלנו אהבו זו את זו".
אבל לתיאור שלו את היחסים ביניהם משתרבבות כמה הערות ארסיות. סטורנראס הגיע לאוניברסיטה רק כמה ימים בשבוע, ואילו הוא, ורופאקיס, שהה שם "עשר שעות ביום". סטורנראס השלים את הכנסתו באמצעות הענקת שירותי ייעוץ. "אני הפכתי לראש הפקולטה, הוא מעולם לא היה ראש פקולטה". הוא גם תוהה אם המעבר של סטורנראס ממשרד האוצר לנגידות הבנק המרכזי ערב הבחירות שהעלו את מפלגת סיריזה לשלטון היה מוסרי.
"מעולם לא אמרתי משהו ביקורתי על סטורנראס", הוא טוען לבסוף, מבלי להבין שזה עתה הוא האשים את נגיד הבנק המרכזי בהתנהגות לא מוסרית.