כמה קל לשנוא את ענבל אור. כמה מתבקש לחבוט בה בדרכה למטה, ממרום המגדל המובטח על הנייר, שאורו בוהק ומזמין - אל תחתית תא המעצר המעופש, שבו דולק אור עמום ודלוח. בכל שעה עגולה נדמה שעוד שערה בלונדינית מאפירה, שעוד חוט נפרם בחליפה המוקפדת, שעוד טיפת איפור זולגת לה לאיטה במורד פניה.
בניין הקלפים שהקימה מתמוטט, הבדותות נחשפות, השקרים מתגלים, ואנו עטים עליה, צמאי דם וחסרי רחמים, להוטים לדרוך ולדרוס ולנגוס בבשרה השותת. הבה נציג אותה בכיכר העיר. הבה נשפיל אותה בפרהסיה. הבה נלעג לדמעותיה. הבה נבזוז את מה שעוד נותר מתדמיתה המרוסקת.
אל תטעו לרגע, המאמר הזה לא נכתב על ענבל אור, הוא נכתב עלינו. אור תעמוד ככל הנראה לדין, ותשלם את המחיר על מעשיה. היא כבר משלמת. מפעל החיים שלה גוסס. האמון שרבים כל-כך נתנו בה התפוגג. התקשורת שחיבקה אותה, שהתפעלה ממנה, שהתרפסה בפניה, הפנתה לה עורף. והיא, רדופה, מותקפת, מושמצת, נראית כמו צל של עצמה.
קשה לדעת מה נותר מאחורי משקפיה המגוננים. מה נותר מאותה יזמית אסרטיבית, יהירה ומבריקה, מצליחנית תקשורתית חייכנית, תוקפנית ובטוחה בעצמה, ששימשה דוגמה והיוותה השראה לנשים רבות ששאפו לעשות את זה בעולם הגברי.
בואו נאמר את האמת, עד לפני שנה-שנתיים מי לא רצתה להיות ענבל אור? מי לא רצתה להיראות כמוה? להרוויח כסף כמוה? היא הייתה החלום הישראלי הנוצץ. היא הייתה סיפור הצלחה מהפנט, ממכר, מתוסרט היטב: סינדרלה מקומית שבאה משום מקום, ועשתה את זה בגדול. בעצמה. במו-ידיה. ועכשיו הכול התהפך. ואנחנו, שכל-כך אוהבים לחסל ולבזות את גיבורי האתמול, הגיבורים שאנחנו המצאנו, מצאנו קורבן חדש, אולטימטיבי, בעל שיניים צחורות ובכי תמרורים אל מול פני המצלמה.
האם לא נסחפנו קשות? יכול להיות שענבל אור היא אכן נוכלת חסרת תקנה ונטולת עכבות, שהכסף שאליו התאוותה ריסק את עמוד-השדרה המוסרי שלה, שהחלומות שניהלו את תודעתה טשטשו את יכולתה להבחין בין טוב לרע, להבדיל בין האמת לבדיה.
אולי אור כל-כך האמינה במה שכתבו עליה, במה שאמרו עליה, במה שציפו ממנה, עד שהייתה חייבת, מבחינתה בלית-ברירה, לגלם את התפקיד בצורה מושלמת, כלואה בתוך התדמית הזוהרת שעיצבה לעצמה, ללא כל קשר למציאות, לעובדות, למסמכים, לאנשים שסמכו עליה.
הסיפור הפנטסטי הזה, שסופו, למרבה הצער, היה כנראה ידוע מראש, שבר לבבות רבים, רבים מדי. אותם לבבות תמימים שרצו להאמין שיזכו בדירה יפה יותר במחיר נמוך יותר, וסירבו לראות את מה שאפשר היה לראות מזמן: אין ארוחות חינם. ואראלה היא רק קול בתשדיר פרסומת.
לפני מספר שנים ריאיינתי את ענבל אור עבור "גלובס". היא ישבה לה שם, בחליפתה הלבנה, בחדרה הלבן, מול שולחן לבן, לצד כורסאות לבנות, בקומה ה-22, גם השמיים לא היו הגבול, אלא רק הקיפו אותנו מבעד לחלון. הלבן היה לבן מדי, צחור מדי, טהור מדי, עבור מי שכונתה אז, בפאתי 2010, עם לא מעט יראה, "אימת כרישי הנדל"ן".
אותם כרישים, אפשר להניח, קינאו בה, זעמו עליה, הביטו בעיניים כלות כששאבה מהם בנון-שלנטיות את הלקוחות וכבשה בהמשך גם את הטלוויזיה וגם את הרדיו. כעת הם, מן הסתם, שבעי-רצון. עוד מתחרה הוזזה הצידה. עוד יזמית נמחקה מהשוק. עוד אישה ניגפה בפניהם.
האם אפשר היה שזה יקרה אחרת? האם יש לאישה סיכוי אמיתי להצליח בעולם גברי, אם אינה בעלת ציפורניים חדות, אם אינה חסרת מעצורים, אם אינה מעגלת פינות, אם אינה משתמשת בפניה, בשערה ובגופה, כדי להניח רגל מעבר לדלת ולדחוף את עצמה פנימה, לתוך העולם הזה שבז לה, שאינו רוצה בה, שמייחל למפלתה?
ענבל אור ודאי אינה תמימה. היא אישה חזקה. מניפולטיבית. שורדת. אולי גם עבריינית. החשדות נגדה, אם אכן יוכחו, חמורים. אבל החיים שלה לא נגמרו. הכישרון שלה לא נעלם. היא יודעת לדבר. ויודעת לרתק. ויודעת למכור. ויודעת מה אנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים לחלום.
אור מכרה לנו חלומות גדולים. ואנחנו לא שמנו לב שהם חלומות מנופצים. עכשיו תורנו לנפץ אותה. לרסק את מה שנותר ממנה. מה זה אומר עלינו? שאנחנו תאבי נקם? שאנחנו אכזרים? שאנחנו נהנים מזה? ומי אחראי לכך? היא? או אולי אנחנו?