חמש שנים עברו מאז "צד א'", אלבומו האחרון של אסף אמדורסקי, ולפחות בכל הנוגע לטוטאליות שלו, דבר לא השתנה. אמדורסקי הוא מהיוצרים שעושים ביצירתם כמעט הכול: מילים ולחנים כמובן, נגינה על רוב הכלים ועיבודים, הפקה (הפעם לצד גידי רז), ואפילו את גיוס הכספים - הפעם באמצעות גיוס המונים באתר "הד-סטארט" וללא חברת תקליטים. כמו שאר אלבומיו, גם "פה" (שבמתכוון לא מנוקד, כדי שיתאפשר לקרוא אותו כ"פ**ה" או כ"פ**ה") הוא אלבום אינטליגנטי, שאמנם תובע ממאזיניו קשב מעמיק, אך דווקא בכך מכבד אותם. ההאזנה הראשונה אינה בהכרח נעימה לאוזן - בחלק מהשירים יש משהו טורדני ותובעני, אבל דווקא הקושי הזה הוא שמפעיל את הנפש.
השלד של האלבום עתיר תכנותים, ובמובן זה הוא מזכיר את "מנועים שקטים", ככל הנראה אלבומו הטוב ביותר של אמדורסקי, יחד עם המוזיקה האלקטרונית והמכאניות הכלית לצד החום האנושי, שלעתים מוגש ווקאלית דווקא בנימה מנוכרת מבלי התכוונות לשאת חן במובן הקומוניקטיבי (ודווקא בגלל זה בולטים בו חסדים של יופי למכביר). ובכלל, חוסר שביעות הרצון הכרוני של אמדורסקי כיוצר, ממשיך להנביע אמנות טובה, לרבות הפתעות מוזיקאליות כמו בשיר "כמה זה יפה מרחוק", שמתעתע בין אופטימיות ("יש הרבה מים במדבר") ולחישת "חג שמח", לצליל המדמה אזעקה מאיימת עם אפלולית נגינתית, שקוטעת בפתאומיות חדה את השיר.
בתכניו, האלבום נע בין האישי - עם שירים זוגיים-ארוטיים ("שפה אחרת", "שדות צהובים", "לשיר") - לחברתי ולפוליטי ("אנשים שקופים", "מגדלים" המבקר את המתעשרים על חשבון הציבור, עם ההברקה "כרישי נצלן"). יש בו שירים שמאתגרים לפיענוח ("המפקדים של מוגרבי"), ובכלל, נדרשת בו האזנה פעילה, ששכרה בצדה. למשל, הגילוי שהקטע האינסטרומנטלי הקצרצר "חיבוק ראשון" - שכולו תפיפות קלידים אלקטרוניים קצובים וטורדניים (מנגן: יונתן דסקל), בעצם מדבר על העמותה בשם זה, ומקדים את השיר הבא, "אנשים שקופים" - על העובדים הזרים שחיים בינינו, כולל זו ההריונית ש"בכל יום היא הופכת יותר רזה / על שלושה ילדים היא כבר ויתרה / 'חיבוק ראשון' מסרו אותם / ומי יחבק אותה".
ומי יחבק את האלבום? כל מי שיתמסר להזמנה מהשיר "כמה זה יפה מרחוק": "יש דרך יפה בצדדים. נחל מלווה שדה קוצים". הדרך ל"פה" מרוצפת באופן מדויק. אף מרכיב במסע ובמשא אינו מיותר. כמו שאמדורסקי שר: "בלי משקל עודף".