נמרוד דין קיכל / צילום: יונתן בלום
נמרוד דין קיכל רגיל לקשרים של לונג דיסטנס, כך שלא ממש התרגשתי מהעובדה שניהלנו את השיחה בטלפון. קיכל, 33, ממש כמוני, אך לעומתי הוא יהיה מחר על מטוס למינכן בגרמניה ומשם הוא בעצמו לא יודע לאן ימשיך. יש לו כלל, הוא מסביר, לא לתכנן תוכניות ליותר משבוע קדימה. עם הכלל הזה טייל ב-67 מדינות עד כה ומתכוון לטייל בכל מדינות העולם. אחרי השיחה קיכל יעדכן במייל שהוא כבר המשיך מגרמניה לליטא, ומשם לפולין, ואז לאנגליה - כמעט מתנצל על המסלול שהוא הספיק לעשות בזמן שאני יצאתי לקניות אצל הירקן והספקתי לעצור בדואר.
קיכל חי את החיים, האינסטגרם שלו מאשר את זה. תחת השם where is dean, שמתעד את מסעו גם בפייסבוק ובאתר אינטרנט, הוא מעלה צילומים ממקומות שלא צריכים שום פילטר כדי להיות אקזוטיים ומסקרנים. השנה, למשל, הוא הספיק להיות במירוץ פורמולה 1 בדובאי. ארבעה ימים מאוחר יותר כבש פסגת הר בהוואי. שבוע לאחר מכן שתה בבר האהוב עליו בלונדון, ובין לבין הספיק לעשן סיגר בקובה, להשתזף במקסיקו, להפסיד כסף בפנמה, לטפס על הר געש בניקרגואה ולצנוח מעל אגם אטיטלן בגואטמלה. "הייתי גם יומיים שיכור בהונדורס", הוא אומר ומוסיף את הטוויסט: "ואת כל זה אני עושה כשיש לי משרה מלאה ובלי לקחת אפילו יום חופש אחד".
כן, כמו שקראתם: קיכל עושה את כל הטיולים האלה בזמן שהוא עובד במשרה מלאה, בחברת היי-טק ישראלית-אמריקאית, הממוקמת בסן-פרנסיסקו. את הפגישות עם הלקוחות הוא מקיים דרך הטלפון והאימייל, מדי פעם הוא נפגש עם הלקוחות או עם הצוות שלו. כל השאר מבוצע באמצעות הלפטופ.
"מדהים כמה מאמץ השקיע האדם בלרשת את העולם. עוד לא הגעתי למקום שלא הייתה בו קליטת סלולר, פרט לקובה. גם בפסגת הר געש, יער גשם או חוף ים אקזוטי היה לי אינטרנט".
או-קיי, עכשיו בוא תסביר לכל מי שקורא את זה עכשיו ומשתגע - איך עושים את זה?
"נתחיל מזה שאני בן לאימא מדריכת טיולים ולאבא שמכיר את כולם, ככה שטבעי שארצה לטייל, לפגוש אנשים ולייצר קשרים. אז לפני חמש שנים החלטתי לצאת לטיול של אחרי צבא שלא הספקתי לעשות בגלל הלימודים והקריירה. עבדתי אז במשרה מלאה בהיי-טק וחסכתי כל שקל לטיול מטורף מישראל לסקנדינביה, רוסיה, סין, מונגוליה, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, תאילנד, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, צפון אמריקה, מרכז ודרום אירופה ובחזרה לחיבוק של אימא".
שאפתני.
"כן, טיול פסיכי. אז עזבתי בדמעות את העבודה שאני אוהב ואני מחכה בבית שבועיים לפני הטיול, ופתאום מגיע מייל עם הצעת עבודה. עניתי שזה לא רלבנטי. אחרי עשר דקות חוזרים אליי, אומרים, תקשיב, מה אכפת לך. אז אני נוסע להרצליה, יושב עם המנהלת ומספר לה על הטיול שתכננתי. היא מצדה מספרת לי על התפקיד - והוא מאוד מעניין. אחרי שבועיים התחלתי לעבוד שם. שנה אחר כך אומרים לי, נמרוד, סוגרים את החברה, אתה מפוטר".
ואז יצאת לטיול הגדול.
"לא. השקעתי את החסכונות של הטיול באפיקים שונים ונרשמתי לתואר שני במינהל עסקים (את הראשון עשיתי בכלכלה), ובינתיים עבדתי בחברת היי-טק אחרת".
ואחרי התואר השני יצאת לטיול הגדול.
"לא. סיימתי את התואר השני, ואני הולך למנהל כוח אדם ואומר לו שאני רוצה רילוקיישן. זה היה לגמרי לטובת הלקוח. הם אהבו את זה, ואחרי חודשיים חזרו אליי ואמרו לי שמעבירים את התפקיד לארצות הברית, אבל אני מפוטר".
ואז...?
"אמרתי לעצמי, זהו, אני לא פראייר, אני מחפש עבודה בחו"ל. ואז מצאתי מודעה עם תפקיד מצוין, שתפור עליי, בחברת היי-טק ישראלית-אמריקאית. שלחתי קורות חיים, ובאותו לילה קיבלתי מייל מהמנכ"ל: 'נמרוד, הקורות חיים פצצה, אבל יש בעיה, המשרה בסן פרנסיסקו'. וזה המזל שלי, לא זכיתי בלוטו - פשוט לא ויתרתי".
או-קיי, אז אתה עובד וחי בסן פרנסיסקו. איך משם הגעת לטייל בכל העולם?
"פשוט ביקשתי".
בסוף, זאת התשובה שלך?
"זאת חברה שמתעסקת במסחר מקוון, ואני בתפקיד שאליו נולדתי: מנהל לקוחות. חודש אחרי שהגעתי הבנו שוויזת העבודה שלי מתעכבת ואני לא יכול להישאר בארצות הברית; אז אמרו לי, או שתהיה בתל אביב או בלונדון. אמרתי שאני בוחר לעבוד ולטייל מכל העולם. אמרו לי, לא בא בחשבון. אז נסעתי ללונדון והייתי שם חודש. משם עבדתי עם הלקוחות בארצות הברית ובגלל פערי השעות לא הייתה לי כמעט סיבה להגיע למשרד. התחלתי לטייל, מצאתי טיסה זולה מלונדון לדנמרק, או טיסה זולה לספרד, רכבת לאמסטרדם כמעט חינם".
ובינתיים אתה עונה למיילים ולטלפונים.
"בזמן הזה אני עם הלפטופ, ועובד, ואף אחד לא יודע שאני מטייל. אני מוכיח לעצמי שאני יכול לעבוד מרחוק. עד שמגיע המנכ"ל ללונדון ואני מגיע רציני מהר למשרד. בשיחה בינינו נוצרה ההבנה שהמיקום לא רלוונטי לביצועים ונולדה ההכרה שטיולים זה משהו שיש לי תשוקה אמיתית לגביו. אני מאושר שהחברה מאפשרת לי את זה ותומכת בחלום".
איך אפשר לעבוד כשיושבים מול רצועת חוף ים בצבע תכלת ואנשים יפים בבגדי ים?
"גם רוב הקוראים יודעים לעשות 80% מהעבודה שלהם עם הלפטופ והטלפון ומכל מקום בעולם בלי להגיע למשרד. במקום לשבת במשרד, אז יום אחד אני בבית קפה, שבוע אחרי אני עובד ממונית, ויש ימים יותר טובים על שפת בריכה, וימים מצוינים שאני על שפת הים. זה המשרד שלי".
ובחברה מפרגנים?
"כל הזמן בודקים אותי. מתברר שהלקוחות מאוד מרוצים והעבודה שלי טובה. כל חברה קונבנציונלית ומסורתית יכולה להפוך לחברה שמאפשרת לעובדים שלה לעבוד מכל מקום. המנהלים לא מבינים כמה זה משפיע על הנאמנות של העובדים שלהם. אני, למשל, תמיד זמין לעבודה, ויכול לעבוד גם 16 שעות ביום כשצריך. החלום שלי מוגשם בעזרת העבודה שלי, שמאפשרת לי לטייל; ברור שאני אהיה העובד הכי נאמן ומסור לחברה".
מי אמר שלטייל זה יקר?
לפני שקיכל נוחת במקום חדש, הוא מקפיד לא לקרוא עליו שום דבר מראש. "לא טריפ אדווייזר ולא לונלי פלנט, אין לי זמן להתעסק בזה". את האכסניות הוא מוצא באמצעות אפליקציה ייעודית, ושם הוא פוגש אנשים שמעבירים לו מידע על המקום. "אחד הדברים שאני עושה כדי לסדר מסלול זה לקחת את המפה של אוטובוס התיירים. זאת המפה הכי טובה עם הסדר הנכון של הדרכים והמקומות".
הוא לא אוהב היסטוריה של מקומות, אלא מתעניין בעיקר בחוויות ובאנשים: "הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה לקחת לפטופ, מצלמה וחצובה, ולהסתובב ברגל בעיר לאורך ימים שלמים. קילומטרים על קילומטרים. ככה אני מגיע לאינטראקציות הלא רגילות. למשל, בקובה רציתי לצלם מגבוה את חוף הים. עליתי במעלית של איזה בניין לקומה העליונה, ואז יצא מישהו ושאל מה אני עושה. אמרתי לו שאני מטייל ורוצה לצלם, אז הוא הזמין אותי אליו הביתה. ככה אני מגלה איך הקובנים חיים".
עוד כלל שיש לקיכל הוא אף פעם לא לוותר על חוויה בגלל מזג האוויר: "אנחנו הישראלים מפונקים כי יש לנו מזג אוויר טוב רוב השנה, אבל בשאר העולם תמיד קר מדי או חם מדי".
לרוב, הוא יבחר יעד לפי הזמנה של חברים שבדיוק מטיילים, או כאלה שהכיר במהלך המסע, שמזמינים אותו לקפוץ לקפה באיטליה או "למסיבת צבע מטורפת במלטה".
איך אנשים מגיבים לסיפור שלך כשאתה מציג את עצמך?
"השאלה הראשונה שאנשים שואלים אותי זה אם זכיתי בלוטו".
זכית בלוטו?
"לא. יש קונספציה שאנשים שבויים בה, שלטייל זה יקר. אבל האמת שזה זול, במיוחד לישראלים. אנחנו מגיעים ממדינה שהיא גבוהה ברמת ההכנסה ביחס לעולם, אז מי שיכול להרוויח בשקלים ולחיות במרכז אמריקה יהיה איש עשיר, וככה ברוב העולם. אני מוציא בחודש 1,500 דולר, שהם 6,000 שקלים. זאת לא משכורת גבוהה לישראלים, וזה כולל טיסות ולינה, לרוב באכסניות. כמה פעמים בחודש אני במלונות, אם אני צריך זמן לעצמי. אני אוכל רק בחוץ, לא מבשל, ושותה הרבה אלכוהול".
טיסות זה עסק יקר, לא?
"בטיסות אני קונה הכי זול ומאה אחוז באינטרנט. ברגע שקונים פעם אחת כרטיס זול זה נהיה ממכר - לא אכפת לאן, רק לטוס ולחוות משהו אחר. פעם הייתי בשדה תעופה ובאותו רגע בחרתי יעד. היתרון הגדול שמאפשר לי לטוס בזול זה הגמישות שלי מבחינת לוח הזמנים. בכל חודש יש כמה ימים שהם זולים משמעותית, כי זה בדיוק אחרי חג או שיש אירוע במקום מסוים. ישראלים לא מוצאים את הטיסות הזולות כי הם כל הזמן רוצים לטוס לאמסטרדם, ללונדון או לפריז; אבל אני לליטא טסתי מישראל ב-17 דולר ומליטא את יכולה להמשיך בטיסה ב-30 דולר לאנגליה".
דברים שרואים משם
עבור רוב האנשים, שדות התעופה הם מקום מנוכר שמטפח תחושת בדידות, אבל הוא אוהב לצטט את הדמות שגילם ג'ורג' קלוני בסרט "תלוי באוויר", איך מה שרוב האנשים שונאים בשדות תעופה, כמו אוויר ממוחזר, תאורה מלאכותית וסושי זול, הם הדברים האהובים עליו.
"שדה תעופה זה המקום שבו אני מרגיש הכי בבית. זה הקומפלקס האולטימטיבי עבור אנשים כמוני, כי יש אוכל זול, וויי פי חינם, אפשר לישון שם וגם לקנות קצת בגדים. זה גם משרד, וזה מקום מפגש לאלפי אנשים עם אותה מטרה".
וכל המסע הזה מסביב לעולם, כשהוא מחזיק במשרה שווה, בשני תארים ובמשפחה אוהבת בבית, גורם לו גם להסתכל על החיים בפרספקטיבה אחרת.
"ככל שאני מטייל, אני מבין כמה ישראל זה מקום טוב לחיות בו. מזג האוויר מדהים, הכלכלה יחסית טובה, האבטלה פה יחסית אפסית, ואנשים חיים לא רע", הוא אומר. "הרבה אנשים ממדינות עולם ראשון מתלוננים על יוקר המחיה והנדל"ן היקר, אני שומע את זה בכל מקום. אבל רוב העולם כלל לא מדבר במושגים שלנו. יש אנשים שאין להם גישה למים, לחשמל או לטלפון. ישראלי מרוויח יותר מכל בן אדם בדרום אמריקה, באפריקה, ברוסיה או במזרח הרחוק. חוץ מהאנגלים והגרמנים, המצב שלנו יותר טוב מכולם".
לטייל ברחבי העולם זה אומר גם לגלות את הצד האפל של הקפיטליזם.
"מצד שני, אני גם רואה כמה פשוט לעזור לאנשים שחיים בסוג של עוני. הרי מה הבעיה של האמריקאי לשפוך 10 מיליון דולר ולתקן את תשתית הכבישים בניקרגואה? זה זול לביצוע, אבל זה עניין של פוליטיקה. קובה היא דוגמה טובה למדינה ששיחקה עם הקלפים הלא נכונים והפכה לאחד המקומות המוזנחים בעולם".
אפרופו פוליטיקה, הוא יודע שתהיה לו קצת בעיה לבקר בכמה ממדינות העולם כדי להשלים את המשימה, אבל הוא לא דואג: "דרכון ישראלי הוא דרכון מאוד טוב, להבדיל ממה שנהוג לחשוב. הוא נותן כניסה ליותר מ-140 מדינות. אחרי שאהיה באותן מדינות, אני כמובן מאוד ארצה לבקר גם בלבנון או לטוס לאיראן. אני אתמודד עם השאלה איך לעשות את זה".
אני בטוחה שאימא שלך מאוד תשמח כשתטוס לאיראן.
"אימא, כמו כל אימא, דואגת ורוצה לדעת באיזו מדינה אני נמצא, אבל בעידן האינטרנט אני תמיד זמין, וזה מאוד עוזר. הגעגועים זה מנגנון בריא, אני שמח שיש לי אותם, וכשאני נורא מתגעגע אני מדפדף שלוש שעות בתמונות של המשפחה. הם גם יודעים שאני לא רוצה להתחתן כרגע, ואני שם ב'הולד' ילדים ומעכב את הקריירה, אבל כולם מפרגנים לי כי אני מגשים את החלום שלי ואין זמן מתאים אחר לעשות את זה".
ואהבה?
"יש אלכוהול וטינדר, ובכל העולם אנשים מחפשים חום ואהבה, אז יש לי מערכות יחסים. המצב ישתנה אם תגיע מישהי שתהיה מוכנה לחיות איתי את החיים האלה או שאני אתאהב בצורה מטורפת עד שארצה להישאר איתה בבית, לשתות יין, לאכול פופקורן ולראות סרט".
חודש שעבר הגיע קיכל לכמה שבועות לישראל. יש לו כאן אחיין שהוא "שרוף מגעגועים" אליו, אף על פי שהקטן לא מזהה אותו ("חיבוק אי-אפשר לשלוח במייל", הוא מודה).
בזמן שהיה כאן העביר הרצאה במסגרת האתר Funzing לפעילויות פנאי מיוחדות, שמחבר בין אנשים עם תחביבים יוצאי דופן לכאלה שמחפשים פעילות פנאי ייחודית (קיכל גם מעביר הרצאות על חייו כנווד דיגיטלי בפני ארגונים ויזמים).
את ירון סגיב, אחד היזמים של Funzing , הכיר כשקפץ לארוחת ערב בתל אביב. הם שמרו על קשר ולפני כמה חודשים סגיב הציע לקיכל להפוך את הסיפור שלו להרצאה, וקיכל הסכים, כי יש לו עוד כלל: "תמיד להגיד כן".