גירושין / צילומים: גלובס tv
על-פי חוק העונשין, מי שמגיש עדות שקר בכוונה להטעות, יכול לעמוד בשל כך לדין, ואם פעל בזדון, ניתן אף לפסוק נגדו פיצויים. עם זאת, בשנת 1993 פרקליטת המדינה דאז הנחתה את משטרת ישראל לנקוט גישה זהירה ולהימנע ככלל מהעמדה לדין של קורבנות למעשי אלימות או עבירות מין.
הרקע למתן ההנחיה הוא בעיית תת-דיווח אודות עבירות מין ואלימות, שכן אחוזים בודדים בלבד מהנשים הסובלות מהטרדות בוחרות להתלונן במשטרה או במקום עבודתן. לפיכך, מטרת ההנחיה הייתה לעודד נפגעי ובעיקר נפגעות תקיפות מיניות ואלימות להגיש תלונות ללא חשש שיועמדו לדין, אם יחליטו לבסוף למשוך את התלונה בשל נסיבות אישיות שונות, או אם יתקשו להוכיח את התלונה, שכן מטבע אופי העבירות, הן מתרחשות בפרטיות, ולא פעם מוכרעות על-פי מילה כנגד מילה.
הנחיה זאת, המכונה הנחיה 2.5, עמדה בתוקפה במשך 13 שנה, ולדעת רבים נוצלה באופן ציני, ועודדה מדיניות של הגשת תלונות-שווא על-ידי נשים כנגד גברים, במיוחד אלה הנמצאים במאבקי גירושים. דעה זאת קיבלה חיזוק משמעותי בפסק דינו של בית הדין הרבני מהחודש שעבר, בו תיאר בית הדין במילים קשות את התנהלותה של האישה, אשר מסרבת להתגרש מבעלה מצד אחד - ומגישה נגדו תלונות-שווא מנגד.
התופעה של הגשת תלונות-שווא במשטרה של נשים כנגד בעליהן, כותב בית הדין הרבני, מנוצלת היום כשימוש שיטתי במאבקי הגירושים בין בני הזוג. האישה מגישה תלונת-שווא כנגד בעלה כביכול על אלימות, וכך זוכה כבר בתחילת המאבק לעליונות מול הבעל - הן מבחינה מורלית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה המשפטית.
מהבחינה המורלית, הבעל, אדם נורמטיבי שמעולם לא הסתבך בפלילים, מוצא את עצמו נלקח לחקירה בניידת המשטרה, לא פעם לעיני ילדיו, שכניו ואנשים אחרים. הטראומה גדולה עוד יותר אם הבעל גם נעצר, אפילו לזמן קצר, ונאלץ לחלוק תא מעצר עם עבריינים.
לאחר החקירה המשטרה בדרך-כלל ממליצה להרחיק את הבעל מהבית למספר ימים, בכדי להרגיע את הרוחות ולאפשר לאישה להגיש בקשה לצו הגנה בבית המשפט, ואז הבעל נאלץ לשכור שירותים משפטיים כדי להגן על עצמו מהליכים פליליים - ולהתמודד גם עם נטל כלכלי לא פשוט.
כאשר עולה בידי האישה להביא באמצעות תלונת-השווא להרחקתו של הבעל מהבית, האישה גם זוכה ליתרון משפטי, לקבלת משמורת זמנית על הילדים ולאפשרות לשהות לבד בבית המשותף, מבלי שתחויב לשלם לבעל דמי שימוש עבור חלקו בבעלות בדירה.
הישנותם של מקרים אלה, עד לכדי הגדרתם בבית הדין כתופעה נפוצה, הביאה לאחרונה את פרקליט המדינה להכריז על עדכון הנחיה 2.5. מעתה לא תינתן עוד חסינות כמעט אוטומטית מפני הגשת תלונות-שווא כבעבר, ותוגבר האכיפה.
ההנחיה המעודכנת מבחינה בין מסירת עדות שקר חמורה שמהווה "עלילה", שאז יש להעביר את העניין לחקירת המשטרה - לבין מסירת עדות סותרת או שקרית ברמה פחותה. ככל שהעדות השקרית גרמה בפועל או הייתה בעלת פוטנציאל לגרום נזק חמור לאדם אחר או לאינטרס הציבורי, וככל שהעדות טוענת לעבירה פלילית חמורה יותר - תגבר הנטייה להעמיד את המתלונן לדין, אם היא מתגלה כשקר. מנגד, העד יכול להינצל מהעמדה לדין אם חזר בו מיוזמתו מעדות השקר.
לגבי תלונות על אלימות או עבירות מין, במיוחד בתוך המשפחה - המשטרה עדיין מונחית להתייחס בזהירות לחזרת הקורבן לכאורה מהעדות, ולבדוק אם הגרסה המקורית היא לא זאת אשר שקפה את האמת, וכעת הקורבן משנה את גרסתו עקב לחצים, תלות בתוקף, חשש ממשי או אפילו רצון לשיקום היחסים עם התוקף.
עם זאת, במקרים שבהם מתברר כי אכן מדובר בעלילת-שווא מוחלטת, ואפילו מכוונת, ניתן יהיה לפתוח בחקירה ואף להעמיד את המעליל או המעלילה לדין באישור פרקליט המחוז.
המקרים שבהם יעמידו לדין נשים שהגישו תלונות-שווא נגד בעליהן לא צפויים להיות שכיחים, אך די גם במספר קטן של הרשעות פומביות בגין עבירות של תלונות-שווא בכדי לשנות את האווירה הציבורית וליצור הרתעה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il