1. שימו לב לנתון המדהים הבא, הלקוח מדוח מבקר המדינה על מערכת ההוצאה לפועל, שפורסם השבוע. להזכירכם, מדובר ביחידה במשרד המשפטים, קרי מדינת ישראל: באוגוסט 2015 עמד ההיקף הכולל של החובות בתיקי הוצאה לפועל על יותר מ-650 מיליארד שקל.
מתוך סכום זה כ-63 מיליארד שקל הם סכום החוב הראשוני בעת פתיחת התיקים. היתרה, כ-580 מיליארד שקל, כוללת בין היתר ריביות, הפרשי הצמדה, אגרות והוצאות שהצטברו לחוב עד אוגוסט 2015. כלומר, החוב גבוה פי 10 מהקרן, ובסביבת ריבית אפסית שנמצאת איתנו כבר כ-8 שנים, המסקנה היא שחבורת התאגידים, בין ממשלתיים ובין פרטיים, וחבורת עורכי הדין שמטפלים בכל התיקים הללו - עוסקים בדבר אחד פשוט: עושק וסחיטת החייבים, הרבה פעמים בריביות הגבוהות במידה ניכרת מהחוק.
נכון, חלק מהחייבים הם גם שרלטנים שמתחמקים מחובם, אבל חלק די גדול מהם חסרי ישע, שנקלעו למצוקה ונאלצים לשלם את חובם בריביות מופקעות, כשאין להם דרך ממשית להתנגד או להבין בסבך הריביות שמפציצות אותם.
רוצים דוגמאות? תיקי הוצאה לפועל שנפתחו למימוש דירות מגורים בגין פיגור בהחזר הלוואות משכנתא: על-פי החוק ריבית הפיגורים המרבית להלוואות מהסוג הזה הייתה 8.25%. כמה גבו בפועל בבדיקה המדגמית שערך המבקר? 18.7% (!) - ריבית כפולה מהריבית הנקובה בחוק.
והנה עוד אחת: באפריל 2015 הגיש בנק תובענה נגד לקוח וביקש כי החוב בסכום של כ-40 אלף שקל יישא ריבית הסכמית של כ-10% לשנה. ההוצאה לפועל פתחה את התיק הזה בשיעור ריבית שגויה של כ-10,000% לשנה. התיק תפח בתוך כחצי שנה לכ-2.3 מיליון שקל. יתרה מזאת: עד מועד הביקורת הספיק הזוכה לבצע 13 עיקולים על חשבונותיו של החייב, ולהשית על החייב שכר-טרחה של כ-57 אלף שקל, אשר חושב בהתאם ליתרת החוב העדכנית הכוללת את הריבית השגויה.
עוד דוגמה: בינואר 2015 הגיש בנק תובענה נגד לקוח. בבקשת הביצוע ביקש הבנק לפתוח את התיק לפי טבלת ריבית שהייתה הנהוגה בבנק באותה עת, ששיעור הריבית בה במועד פתיחת התיק היה כ-15% לשנה. למרות זאת פתחה ההוצאה לפועל את התיק לפי טבלה אחרת בריבית קבועה של כ-38% לשנה, הגבוהה פי 2.5 מהריבית החוקית במועד פתיחת התיק.
ודוגמה אחרונה: ביוני 2015 הגישה חברה ממשלתית תובענה נגד לקוח. בבקשת הביצוע ציינה החברה כי הריבית בגין החוב היא ריבית הפיגורים של החשב הכללי. ההוצאה לפועל פתחה את התיק הזה לפי שיעור ריבית שנתית של 195% במקום 8.1%, דהיינו ריבית הגבוהה פי 24 מהריבית הנקובה בחוק.
מקריאה של כ-100 עמודי דוח המבקר עולה תמונה לא נעימה בלשון המעטה, שהמסקנה שלה היא ברורה ומדאיגה כאחת: מגדירים את שלי נרקיס כמלך השוק האפור, כמי שמנהל את חברת האשראי החוץ-בנקאי (כך הוא רוצה שיגדירו אותו) הגדולה ביותר במשק. אז כל אלה שמדביקים לנרקיס את כל התארים הללו פשוט לא מכירים היטב את המלך האמיתי של השוק האפור: מדינת ישראל בכבודה ובעצמה, באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, שמפגינה בריונות וסחיטה כלכלית.
2. וזה מביא אותנו לשאלה עקרונית, ייתכן שהיא תישמע לכם מעט פשטנית: מי מרמה אתכם יותר, אם בכוונה, אם בתום-לב ואם מתוך תפיסה כלכלית כזו או אחרת: המדינה או הסקטור העסקי? או שאלה קצת יותר פרטנית: מי אחראי יותר על יוקר המחיה בישראל, המדינה או הסקטור העסקי?
לכאורה, זה צריך להיות טריוויאלי: תאגידים אמורים למקסם את הערך לבעלי המניות שלהם, וחלקם עושים זאת על חשבון הצרכנים והעובדים. המדינה, באמצעות הרגולציה רבת-הפנים והזרועות שלה, אמורה לדאוג שהתאגידים לא יצברו יותר מדי כוח, כי יותר מדי כוח וכסף בדרך כלל משחית ופוגע בצרכנים ובעובדים.
בבסיס התפיסה התאגידית עומדת כאמור הרדיפה אחרי "מקסום הערך לבעלי המניות" שסופגת ביקורת הולכת וגוברת בשנים האחרונות, ביקורת הדורשת לאזן קצת יותר טוב בין משולש נוסף של גורמים: הצרכנים, העובדים והספקים, ולא רק לרדוף אחרי ערך אחד בלבד, הערך של בעלי המניות. הרדיפה שמקדשת רווחים גבוהים בכל מחיר לבעלי המניות של החברה מטפחת לכאורה לקיחת סיכונים, מטפחת יזמות, מטפחת השקעות חדשות ומטפחת גם חדשנות, שבתורה מורידה מחירי מוצרים לצרכנים, אבל פעמים רבות היא מנתבת עושר רב מדי וכוח רב מדי למעטים, באה על חשבון העובדים והצרכנים, מייצרת תסיסה ציבורית כלפי אלה שהצליחו, במיוחד אם הונם נצבר במקביל לתנאי העסקה גרועים וגביית מחירים מנופחים מצרכנים.
כמובן שפשיטות-הרגל המהדהדות, תוך חיסול של מיליארדי שקלים, עם ערבות מאוד מוגבלת של בעלי המניות והשליטה, הגבירו את התסיסה הציבורית באופן טבעי. מרבית פושטי-הרגל צברו או סילקו מספיק נכסים הצידה כדי להמשיך בחיים הטובים שלהם, ובהיסטוריה הכלכלית יש לא מעט דוגמאות לכך שחלקם חוזרים לעוד סיבובים בעולם העסקי.
במציאות הזו, תאגידי ענק, החזקים פעמים רבות מהממשלות שלהם, מרשים לעצמם למתוח את הגבולות ביחסים ביניהם. הם מעגלים פינות, מצפצפים לעתים על הרגולציה, מותחים איתה את החבל, מאיימים להעתיק פעילויות למדינות שבהן מסי החברות נמוכים יותר, משתמשים במבני חברות חוצי גבולות כדי להתחמק ממסים ועוד. זה קורה בכל תעשייה: זה קרה בתעשיית הבנקאות בארה"ב, זה קרה בתעשיית התרופות, זה קרה בתעשיית ההיי-טק (הבועה הגדולה של שנות ה-2000), וזה קרה בתעשיית הרכב (פולקסווגן). הם כופפו את החוקים, כופפו את הרגולטורים ורימו את הצרכנים שלהם והמשקיעים שלהם - עד שהכול התפוצץ.
לכן, חטאי הסקטור העסקי ברורים וניכרים לעין כל. האם זה חלק בלתי נפרד מהשיטה הקפיטליסטית? חלק בלתי נפרד מהרדיפה אחרי מקסום הרווחים והערך לבעלי המניות? אנחנו חושבים שכן: הרדיפה הזו, שאפשר להגדיר אותה כ"תאוות-בצע", תמשיך להוביל למקרים של רמאויות, שערוריות וחוזר חלילה.
3. וכאן אנחנו מגיעים לתפקידה של המדינה, דרך הסיפור הזה של ההוצאה לפועל. לכאורה נוח, ולעתים הכרחי וצודק, להאשים מאוד את הסקטור העסקי בהרחבת הפערים החברתיים. לכאורה נוח גם להאשים את המדינה בהעלמת-עין ובסלחנות יתרה לכל חטאיו של הסקטור העסקי, אבל כל התיאוריה הזו מתעלמת מדבר אחד: למדינה יש תפקיד מאוד אקטיבי בהרחבת הפערים ולמדינה יש תפקיד מאוד אקטיבי ביוקר המחיה - ובמקרים רבים התפקידים האלה לא קשורים כלל לתפקוד של הסקטור העסקי.
הממשלה ממלאה את התפקידים הללו דרך שורה של כלים: מיסוי (ישיר ובמיוחד עקיף), הקצאת מקורות למגזרים שונים, קצבאות, חינוך, בריאות, חוסר יעילות של המנגנון הממשלתי ועוד - כל אלה משפיעים מאוד על הרחבת הפערים, ויש גורמים כלכליים (אף באוצר עצמו) שמעריכים שהמדינה אחראית ל-70%-80% מיוקר המחיה בפרט ולהרחבת הפערים בכלל.
ושימו לב במה השקיעה המדינה אנרגיות עצומות בעשור האחרון: ועדת בכר, ועדת הריכוזיות, ועדת המזון וועדת שטרום. כל הוועדות הללו, כל הרפורמות הללו לכאורה, תרמו אפס אחד גדול לצמצום הפערים ול"הגברת התחרות", כפי שמארגניהן ייחלו כדי להוריד עלויות, אבל בכל זאת זכו ליחסי ציבור כאילו מדובר בביאת המשיח לכלכלה הישראלית.
אולי כדאי להתחיל ברפורמה הפשוטה מכולן והאפקטיבית מכולן: לאכוף את חוקי הריביות על תיקי ההוצאה לפועל ולא לאפשר לתאגידים, בין היתר ממשלתיים ועירוניים, לשדוד עשרות מיליארדי שקלים מחלשים.
eli@globes.co.il