ישראל היא אלופת המדינות המפותחות - החברות ב-OECD - בפערים הכלכליים בין העשירים לעניים. זו תעודת קלון משמעותית ביותר של החברה הישראלית, שעומדת בניגוד לטענתנו על עצמנו על היותנו "עם בחירה" ו"אור לגויים". ממש להיפך. פערים כלכליים בין אנשים הם דבר טבעי במדינה קפיטליסטית, אולם כאשר הם גדולים מדי ומגיעים לממדים מבהילים כמו בישראל, זה אומר, שהאזרחים ש"אין להם" לא מעניינים את אלה ש"יש להם".
העניין הוא, שלעמידה במשברים ובאיומים קיומיים, דרושה לכידות חברתית, וזו לא יכולה להתקיים אם "כל אזרח לעצמו". קיימים מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית (עוסקת במידת שביעות הרצון של האנשים), המוכיחים שהפערים הכלכליים הם הגורמים העיקריים לרגשות של קיפוח ותסכול, ולא המצב הכלכלי ה"אבסולוטי", אם הוא מעל מינימום מסוים המאפשר מזון, דיור, בריאות, ביטחון וחינוך.
בשלושת העשורים האחרונים התפתחה בישראל תרבות של "תפוס כפי יכולתך", שבמסגרתה, מובילי חברות וארגונים חומדים, ללא בושה, את משאבי הארגון מחד; ומאידך, ועדי עובדים כוחניים בעלי יכולת סגירה של "שיברים" ו"שלטרים", משפרים עמדות ופותחים פערי שכר קיצוניים.
איזו לכידות חברתית יכולה להתקיים בין מלגזן בנמל, שהמדינה משלמת לו 60 אלף שקל לחודש, לבין המלגזן באזור התעשייה מעבר לגדר של הנמל, שנאלץ להסתפק ב-4,650 שקל לחודש (שכר-מינימום)?
איזו לכידות חברתית יכולה להתקיים בין העובד הממוצע בחברת החשמל, שבפחות מ-30 אלף שקל לחודש לא מוכן לספק חשמל למורה למתמטיקה של בנו, שמוכן ללמד את הבן, גם ב-8,000 שקל לחודש?
איזו לכידות חברתית יכולה להתקיים בין רופא בבית-חולים שעובד 36 שעות ברציפות, בשכר של 50 שקל לשעה, לבין מנהל המחלקה שלו, שבשעה שתיים-שלוש אחה"צ קוטע את עבודתו הציבורית ויוצא למרפאתו הפרטית, שם הוא גובה מחוליו הפרטיים, שבאים אליו בשל המעמד שצבר במערכת הציבורית, 6,000 שקל לשלושה ביקורים, בעלות של 2,000 שקל לשעת ביקור?
איזו הזדהות יכולה להיות לשוטרים הזוטרים עם המשטרה אשר אינה מעריכה די את עבודתם ומתגמלת אותם בשכר מינימום, בעוד שאת המפכ"ל, אותה משטרה הופכת לאדם עשיר (שכר חודשי של כ-85 אלף שקל, שמשמעותו עלות שכר חודשית של כ-120אלף שקל, גבוה יותר משכר הרמטכ"ל).
לאחרונה עלה לסדר-היום הציבורי, השכר המופרז, שלא לומר המופרע, של מנהלי הבנקים. גם אם המשמעות הכלכלית של שכר מנהלי הבנקים אינה גדולה, הנזק לבנק, על עובדיו ולקוחותיו, הוא עצום. מנכ"ל בנק שמושך לעצמו שכר של 6 מיליון שקל בשנה, מצטייר בקרב עובדיו כמי שמנצל את מקום עבודתם, ובקרב לקוחותיו, כמי שסוחט אותם. מבחינת העובדים והלקוחות, המנכ"ל "הוא הבנק" וארגון שנתפס כחמדן וכסחטן, לא יכול להצליח בשוק תחרותי אמיתי.
הפערים הכלכליים העצומים והלא מוסריים, מתווספים לפערים שבין דתיים לחילוניים, בין ימנים לשמאלנים, בין יהודים לאלו שאינם יהודים, ועוד, דברים שמוצאים את ביטוים גם בשיח האגרסיבי המתקיים בדיון הציבורי, שעיקרם חוסר הקשבה ופסילה של האחר. מסתבר שה"דבק החברתי" העיקרי המאחד אותנו הוא האיום הביטחוני, אולם "דבק" הנובע מאיום, אינו יכול להוות גורם מאחד לאורך זמן.
אני עדיין מאמין, שיש בכוחה של מנהיגות ערכית וכריזמטית ברמה הלאומית, להביא לשינוי המגמה השלילית, להקטין בהדרגה את הפערים הכלכליים בין האזרחים, וכתוצאה מכך להגביר את הלכידות החברתית. אם ראש-הממשלה יחליט "להרים את הכפפה", הוא ייהנה מתמיכה גורפת מכל קצוות הקשת הפוליטית.
הכותב הוא דוקטור להנדסה, בעלים של "זיו-אב הנדסה" ולשעבר המדען הראשי של משרד התחבורה