ברנרד מיידוף / צילום: רויטרס
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב מבקשת מבית המשפט המחוזי בתל-אביב לחייב את אירווינג ה. פיקארד, הנאמן על נכסי הפירוק של חברת ברנרד מיידוף, שהגיש תביעה בסך 367 מיליון שקל נגד האוניברסיטה ונגד שורה ארוכה של מוסדות השכלה ומחקר ובתי חולים בישראל שנהנו לאורך שנים מכספי מיידוף, להפקיד ערובה בסך מיליון שקל לתשלום הוצאות האוניברסיטה, במקרה שתביעתו תידחה.
באמצעות עורכי הדין עופר צור ועופר פליישר ממשרד גורניצקי ושות', טוענת האוניברסיטה - שבעצמה נתבעת בסכום של 18 מיליון דולר מתוך הסך הכולל של 367 מיליון שקל בתביעה כולה - כי חיוב הנאמן בהפקדת הערובה היא מתחייבת בשל היותו נאמן זר של חברה זרה שמצויה בפירוק תחת דינים זרים, וכן נוכח העובדה שמדובר בחברה זרה שאינה מחזיקה נכסים בישראל.
כמו כן, האוניברסיטה מבקשת מבית המשפט לעכב את המשך ההליכים בתביעת הענק עד להכרעה בבקשה ולהפקדת הערובה בפועל על-ידי פיקארד (ככל שהבקשה תתקבל). "עיכוב ההליכים נדרש על-מנת שהמבקשות לא ימשיכו לשאת בהוצאות משפטיות נוספות מבלי שיש בידן כל בטוחה כי ישופו בגין הוצאותיהן, מקום שתידחה התביעה, ובכלל", נטען. "זאת - בשים לב גם להשקעת המשאבים הבלתי מבוטלת שנדרשת ועוד תידרש למבקשות לצורך לימוד כתב התביעה, המתפרש על כ-40 עמודים ועוד מעל ל-500 עמודי נספחים שעוסקים בעניינים חיצוניים וזרים לאוניברסיטה. המשך ההליכים מבלי שתועמד בטוחה הולמת מצדו של התובע עשוי לרוקן את הבקשה מתוכן ולהעמיד את המבקשות בפני שוקת שבורה".
יצוין כי גם שאר המוסדות שנתבעים על-ידי נאמן נכסי מיידוף צפויים ללכת בעקבות אוניברסיטת בן-גוריון ולבקש מבית המשפט לחייב אותו להפקיד מיליוני שקלים נוספים כערובה לתשלום הוצאותיהם בהתגוננות מפני התביעה שהגיש.
איש העסקים האמריקאי ברנרד (ברני) מיידוף הוא ככל הנראה הנוכל החכם ביותר והגדול ביותר בהיסטוריה. בדרך של הונאת פונזי רימה מיידוף אלפי משקיעים פרטיים ומוסדיים ידועי-שם ברחבי העולם, בהונאה שהיקפה הגיע ל-65 מיליארד דולר. ביוני 2009 נשלח מיידוף ל-150 שנות מאסר בגין מעשיו.
ואולם, הונאת מיידוף והאפקטים שלה ממשיכים להכות גלים עד היום. לאחר שהתגלתה ההונאה, מונה בארה"ב נאמן על נכסי הפירוק של חברת ברנרד ל. מיידוף, שבאמצעותה ניהל מיידוף את מיליארדי הדולרים שהושקעו אצלו.
בדצמבר האחרון התרחשה התפתחות דרמטית בפרשה, כשהנאמן האמריקאי על נכסי מיידוף הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, באמצעות עורכי הדין יונתן אגמון ועדי נורדמן ממשרד סורוקר-אגמון, תביעת ענק בסך כ-367 מיליון שקל נגד שורת מוסדות אקדמיה ובריאות בישראל, זאת בטענה כי באמצעות עמותה בשם "ישעיה הורוויץ" הם "קיבלו (שלא ביודעין) כספים גנובים על חשבון קורבנות מיידוף התמימים, ומסרבים להשיב את כספי הגזילה והמירמה לבעליהם החוקיים".
המוסדות אותם תובע הנאמן על נכסי מיידוף הם מוסדות ההשכלה והבריאות המובילים בישראל. כך, למשל, האוניברסיטה העברית בירושלים נתבעת בסכום-עתק של כ-36 מיליון דולר; אוניברסיטת בן-גוריון בנגב - בכ-18 מיליון דולר; מכון ויצמן - ב-13 מיליון דולר; אוניברסיטת בר-אילן - בכ-10 מיליון דולר; אוניברסיטת תל-אביב - ב-6.5 מיליון דולר; הטכניון - בכ-4 מיליון דולר; והמרכז הרפואי שיבא-תל השומר נתבע בכ-2.3 מיליון דולר.
כמו כן נתבעות חברות מסחור הטכנולוגיה של המוסדות הללו וכן אוניברסיטת חיפה, מכון שפינוזה בירושלים, האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים, בית-החולים שיבא, בית-החולים רמב"ם, בית-החולים שניידר, בית-החולים קפלן, המרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב) בתל-אביב, שירותי בריאות כללית וגופים נוספים.
בתביעת הענק נגד הגופים הללו נטען כי הכספים שהם קיבלו מעמותת "ישעיה הורוויץ" מקורם בגניבה, למרות שהם סווגו בתור "תרומות" ו"מענקים" מהעמותה.
לפי התביעה, במסגרת פעילותו של הנאמן התברר כי לחשבון הבנק של העמותה הוזרמו כספים שמקורם בחשבון שהיה לעמותה בבית ההשקעות של מיידוף-בלמיס.
לטענת הנאמן, "בחשבון זה, שהיה חלק ממארג הונאת הפונזי של מיידוף, לא התנהלה כל פעילות בניירות ערך, ומעולם לא צמחו בו רווחים על הפקדת הכספים הראשונית בסך של כ-3 מיליון דולר שהתבצעה בחשבון עם פתיחתו". למרות זאת, טוען הנאמן, "עמותת 'ישעיה' משכה אל חשבון הבנק שלה מחוץ לבית ההשקעות כ-126.5 מיליון דולר, אותם חילקה לגורמים שונים בישראל - וביניהן הנתבעים".
כל המוסדות הנתבעים על-ידי פיקארד מכחישים מכל וכל את התביעה נגדם. בבקשה להפקדת ערובה שהוגשה היום, אוניברסיטת בן-גוריון לא מתייחסת עדיין באופן ישיר לטענות נגדה או נגד שאר הנתבעים, אך היא כותבת כי "התביעה של הנאמן מבוססת על יסודות עובדתיים ומשפטיים רעועים (שלא נאמר הבלתי קיימים)".
"בקשה זו להפקדת ערובה להוצאות מתמקדת בחששן של המבקשות כי מקום בו ייפסקו הוצאות לזכותן, אזי הן יהיו תלויות במקרה הטוב בחסדי המשיב, עו"ד פיקארד. ירצה, ישלם (אם יהיה לו מהיכן) - לא ירצה, לא ישלם (ולא ניתן לכפות עליו). זאת, במיוחד בשים לב לכך שעו"ד פיקארד הוא אזרח זר, אשר הינו, לפי טענתו, בעל תפקיד זר אשר נכנס בנעליה של חברה זרה בעירבון מוגבל שקרסה ומצויה בהליך חדלות פירעון של פירוק בארה"ב ושל נכסי מיידוף עצמו (המרצה עונש מאסר של כ-150 שנה, כאמור).
"בנסיבות אלה, ברור כי בהיעדר בטוחה להוצאות במקרה שבו ייפסקו כאלה לזכות המבקשות ולא ישולמו, תעמודנה המבקשות וידיהן על ראשן. עניין זה - כך דומה - מדבר בעד עצמו, ברור ומצדיק היעתרות לבקשה".
האוניברסיטה שבה ומזכירה כי המדובר בתביעה בסכום-עתק בלתי נתפס, שהוגשה נגד מוסדות ציבור ובטענות קשות למירמה. "אין מדובר בתביעה בסכום פעוט שהוגשה אגב אורחא. לצורך התגוננות כנגד תביעה בהיקף עצום שכזה וכנגד טענות מאיימות שכאלה (גם אם אין בהן אמת), יצטרכו המבקשות להשקיע משאבים בלתי מבוטלים וזמן רב. היקף ההוצאות יהא עצום ורב. אין כל סיבה להותיר את הנתבעות בסוף המשפט כשידיהן על ראשן, ויש לחייב בהפקדת ערובה משמעותית מאוד".