כרטיס צהוב לישראל
התזמון של הידיעה על מפנה במדיניות גרמניה כלפי ישראל, שבוע לפני יום השואה, מוביל אותנו להרהר בשאלה האם אין גרמניה מגיעה למקום שבו היא מתנערת מאחריותה ההיסטורית כלפי ישראל כ"יורשת" של גרמניה הנאצית. שאלה זו מובילה להרהור אחר והוא עד כמה תורמת הצלחת הימין הפופוליסטי באירופה ובגרמניה למפנה הזה.
למי שלא זוכר, בנאומה בכנסת לפני שמונה שנים לא הסתפקה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, באזכור חוזר של העול המוסרי שמטילה שואת העם היהודי על גרמניה, אלא הוסיפה אמירה חסרת תקדים: ביטחון קיומה של ישראל הוא מהגיונות היסוד של המדינה הגרמנית! אין מחויבות מרחיקת לכת יותר מזו, אפילו לא מצידה של ארצות הברית. והמדיניות הגרמנית נוהגת בהתאם - הנשק ביקר ביותר, הצוללות בעלות היכולת הגרעינית, מסופק לישראל על ידי גרמניה, כשאת רוב המחיר נושא משלם המסים הגרמני. ובמקום שהאינטרס הישראלי עומד על הפרק בזירה הבינלאומית - ניצבת גרמניה לצידה באופן עקבי.
אם כן, מה קרה עכשיו? השורה התחתונה היא שלא מדובר באירוע דרמטי אחד או במפנה, אלא בטפטוף של ארועים שהביאו את הפוליטיקה הגרמנית להוציא "כרטיס צהוב" לישראל. גרמניה תומכת באופן עקבי בפתרון שתי המדינות לשני העמים ומתייחסת להתנחלויות כאל מכשלה בדרך לשם. לא המדינאים הגרמנים, ולא דעת הקהל הגרמנית, עיוורים למה שעושה ישראל בנושא ההתנחלויות, כמו בנושאים אחרים הקשורים בהצרת צעדיהם וחירותם של הפלסטינים בשטחים.
ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, עוד יותר מממשלות קודמות, מנצלת את מחויבותה של גרמניה לקיומה של ישראל כאילו הייתה צ'ק פתוח, ויוצאת מנקודת הנחה שגרמניה לא תמחה ולא תפצה פה. העניין הוא שגרמניה נוהגת זה מכבר למחות בשפה מתונה שהפוליטיקה הישראלית או מתעלמת ממנה או אינה מבינה אותה. בסביבתה של הקנצלרית, וגם במשרד החוץ הגרמני, יש לא מעט שסבורים לפיכך שיש לדבר עם ישראל בשפה שאותה תבין. גם דעת הקהל הגרמנית תוהה מדוע הפוליטיקאים כה זהירים בתגובה למעשי ישראל. או אולי שהם אינם תוהים אלא יודעים את התשובה: הם יודעים שבגלל העבר ההוא גרמניה לא מעזה לדבר בשפה שבה היא מדברת עם מדינות אחרות, כולל מדינות שבהן צל העבר הגרמני מרחף גם הוא.
שני אירועים שהיו לאחרונה תרמו להגברת הלחץ למען שפה ברורה יותר. כאשר נתניהו ביקר השנה בברלין ב-16 בפברואר, התקיימה מסיבת עיתונאים שבה נשאלה הקנצלרית על יישום פתרון שתי המדינות. על רקע הבעיות הבוערות באירופה היא ענתה שזו לא העת לצעדים גדולים בנושא זה. דבריה פורשו על ידי העיתונות הישראלית (במיוחד ב"ישראל היום", אך גם ב"הארץ") כאילו אין לה עוד עניין בפתרון שתי המדינות. הדבר הרגיז את מובילי המדיניות בגרמניה. חודשיים אחר כך הגיע אבו מאזן לברלין, וביקש: "אל תשכחו אותנו". הקנצלרית הבטיחה לו שוב שהיא חותרת לפתרון שתי המדינות, ואף ביקרה, כרגיל, את מדיניות ההתנחלויות.
בישראל לא זכה ביקור זה לדיווח. מכיוון שכך, עשתה לשכת הקנצלרית מה שעשתה כבר בעבר - הניעה את התקשורת "לאוורר" את הנושא. ואכן, סוף-סוף שמו לב בישראל ל"כרטיס הצהוב". ואין בכל אלה מנקודת ראותה של גרמניה משום נסיגה מן המחויבות ההיסטורית - להיפך: דווקא בגלל המחויבות לקיום ישראל ובגלל לקחי השואה, גרמניה תומכת בדרך המובילה לשלום באמצעות שתי מדינות לשני עמים.
ומכאן אל הקשר לעליית הימין בגרמניה: כאן קיימת אי-הבנה עוד יותר גדולה הן במדינאות הישראלית (לא במשרד החוץ) והן בציבור הישראלי. התקשורת הישראלית הגיבה על מדיניות "ברוך הבא" של הקנצלרית לפליטים מסוריה ומאפריקה בחוסר אמפתיה בולט. ראשית, בישראל רואים בעין רעה פליטים באשר הם. שנית, בישראל סבורים שפליטים או מהגרים מוסלמים מסוכנים לאירופה ותוהים מדוע מוכנים לקבל אותם בגרמניה. יותר מכך, ישראלים רואים בעיקר אספקט אחד של נושא הפליטים - הפוטנציאל האנטי-ישראלי והאנטישמי של מוסלמים.
על כך מנידים ראשם הגרמנים באי-הבנה. ראשית, הרי דווקא מן הניסיון ההיסטורי המר של גרמניה, שהפכה יהודים לפליטים, היא למדה לנהוג באנושיות בפליטים החדשים. ושנית, גם אם יש טרוריסטים מוסלמים, הם מסתייגים מן ההכללה לגבי האיסלאם כולו. וכאן נמצא גרעין העניין: עמדתם של הישראלים דווקא דומה מאוד לעמדתו של הימין הפופוליסטי הגרמני והאירופי החושף את פרצופו הגזעני כנגד הנכונות לסייע לפליטים. את הברית הזאת בין הימין הפופוליסטי האירופי (והגרמני) ובין עמדת הציבור הישראלי, שכידוע העלה לשלטון ממשלה ימנית פופוליסטית, אפשר לפרש בעיניים גרמניות רק באופן ביקורתי.
גם לנושא זה הסתברו מספר עובדות בזמן האחרון. דגלי ישראל הופיעו לפתע בהפגנות של תנועת הימין הקיצוני "פגידה"; שלושה שבועות לפני ביקור נתניהו בברלין הגיעה לארץ מנהיגת המפלגה הימנית-פופוליסטית "אלטרנטיבה גרמנית", ואגודה בשם "מרכז החירות ישראל אירופה" ארגנה עבורה אפילו אירוע בתל אביב. בגרמניה, שבה מפלגה זו פסולה לקואליציה עקב מיקומה בימין הקיצוני (השנאה לזרים הגיעה עד כדי אמירות בדבר הצורך לירות במהגרים), היו מי שזקפו גבה. ההופעה אמנם בוטלה, אך שבוע לפני ביקור מחמוד עבאס בגרמניה אירחו מדינאים בכירים של הליכוד את ראש "מפלגת החופש" הימנית-פופוליסטית האוסטרית, היינץ כריסטיאן שטראכה, שגם הוא נחשב פסול עבור המפלגות החוקתיות הוותיקות, בגרמניה כמו באוסטריה.
הצופה בתיאטרון המוזר הזה הגיע למסקנה שישראל משתפת פעולה עם מפלגות בעלות אופי גזעני ואנטישמי, גם אם הן מנסות לטייח את מהותן. דווקא ישראל - שהייתה צריכה לעמוד לצידה של הדמוקרטיה האירופית כנגד מפלגות מסוג זה בגלל העבר היהודי הנורא באירופה. הצידוק הישראלי שמפלגות אלה הן אנטי-מוסלמיות, לא אנטישמיות ותומכות בהתנחלויות, יוצר ביקורת רבתי. ברית לא קדושה זו מציגה את ישראל כבוגדת בלקחים החשובים ביותר מזיכרון השואה. ממדינה שחוששת בצדק מעליית כוחות ימניים רדיקליים מצפים שלא תשתף איתם פעולה.
האספקט השלישי של התהייה מול גרמניה קשור בשאלה שמעלים כאן לעתים קרובות - האם נשכח זיכרון השואה בגרמניה ולכן המדיניות משתנה בהתאם? למזלנו, ישראלים רבים מאוד מגיעים לגרמניה, בעיקר לברלין, ויכולים לראות במו עיניהם עד כמה זיכרון השואה נוכח בה כיום. החל ממצבת הענק לזכר קרבנות השואה, דרך תחנת האוטובוס שליד משרדו לשעבר של אייכמן שהפכה למצג זיכרון ועד ל"אבני הנגף" - טבליות הפליז שעל המדרכות המציינות את שמות היהודים שגרו במקום ונשלחו אל המוות. במוזיאון ההיסטורי של ברלין מוצגת עתה תערוכת סטיקרים של הסתה אנטישמית מן העבר הגרמני שמטרתה להילחם באנטישמיות ובגזענות גם היום. ומי שלא רוצה להרחיק לברלין די אם יעשה דרכו לכיכר הבימה בתל אביב, שם מצוי מצג שהוכן על ידי מרכז מחקר גרמני העוסק בסילוק היהודים מן הספורט בתקופה הנאצית - אותה אנטישמיות של יומיום שהובילה אל הגירוש והרצח.
זהו זיכרון מחנך נגד הפליה, גזענות וחוסר סובלנות. הוא מכוון בגרמניה כלפי הגזענים המקומיים (ולא רק על יציעי האיצטדיונים), ובישראל אל הישראלים שחווים מצגי אפליה וגזענות כאן ועכשיו. בקיצור, מי שסבור שיש קשר בין שכחה ועמדה ביקורתית לגבי ישראל נופל קורבן לטעות אופטית.ומשאמרנו כל אלה נותרת על מכונה השאלה: מי למד את הלקחים הנכונים יותר מן השואה ומההתמודדות עם זכרה?
הכותב הוא מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית
