פרופסור ברוס לווינשטיין / צילום: תמר מצפי
"אני מתעניין במדע כחלק מתרבות", אומר פרופ' ברוס לווינשטיין מאוניברסיטת קורנל, מבכירי חוקרי תקשורת המדע בעולם. "לא ניתן להבין תרבות של חברה בלי להבין את המדע שלה, כמו שלא ניתן להבין תרבות בלי להבין את האמנות שלה. למשל, אני יכול לשאול במחקר שלי מה זה אומר שמכון ויצמן זוכה להערצה כזאת במדינת ישראל, מדוע יש בו כל כך הרבה דשא והוא מקבל יותר מים מאשר המדשאות של העיר? מה זה אומר שהוא נקרא על שם מי שהיה נשיא מדינת ישראל? מה בעצם יחסי הגומלין בינו לבין המדינה?"
- אלה לא בדיוק שאלות "מדעיות".
"נכון. אני איש מדעי הרוח, וככזה אני לא מצפה לתשובות חד-משמעיות, כפי שמצפים למצוא אנשי מדעי הטבע., כמובן, אני 'מאמין' במדע וביכולתו לייצר ידע אמיתי לגבי העולם הפיזי, אולם מעניין אותי שהוא שהוא עושה זאת באופן שמעורב מאוד בתרבות, בפוליטיקה, בערכים שהם מעבר למדעיים".
- אתה יכול לתת דוגמה?
"לדוגמה, בשנות ה-80 וה-90 תקפה מחלת האיידס את הקהילה הגאה בארה"ב באופן לא פרופורציונלי, הקהילה הזאת, שהייתה לה כבר אז השפעה תקשורתית ותרבותית רחבה, התאגדה ודרשה מעולם המדע למצוא תרופה למחלה. המדענים, מבחינתם, ראו וירוס מעניין מאוד שאינו מתנהג כמו אחד הווירוסים המוכרים והם רצו לחקור אותו ולהבין מהיסוד, לאט לאט ובהדרגה. אבל לחולים לא היה זמן, והקהילה לחצה שהמחקר יתמקד תחילה בטיפול, גם אם לא הובן עד הסוף המנגנון.
"הבעיה הייתה לא רק הלובי של הקהילה אלא שהחולים עצמם החלו לחבל, לא ממש בזדון אבל בכל זאת לחבל, בתוצאות הניסויים הקליניים. חולים שנכנסו לניסוי מבוקר וחששו שצוותו לקבוצת הביקורת החלו לקחת 'ליתר ביטחון' טיפול תרופתי מחוץ לניסוי וכמובן חירבשו בכך לחלוטין את הניסוי. המדענים החלו להבין שאם לא יתחילו לעבוד עם החולים ועל פי הצרכים שלהם, הם לא יגיעו רחוק וכך החלו לשתף פעולה עמם. בינתיים היו אנשים באותה קהילה שלמדו את הנושא מספיק טוב ויכלו להשפיע באופן אינטליגנטי על המחקר. הם השפיעו על אופן חלוקת התקציב, על המבנה של הניסויים, על סוג החולים שהתקבלו לניסויים, כלומר הם יצרו שינוי אמיתי במדע, ממניע פוליטי. זה לא אומר שהמדע הזה היה יותר טוב או יותר רע ממדע טהור, אבל הוא בפירוש היה מדע אחר. בסופו של דבר איידס הייתה אחת המחלות שהזמן בין גילויין לבין מציאת טיפול סביר עבורן היה הקצר ביותר בהיסטוריה הרפואית".
- האם השאלה אם לחקור קודם כול את הווירוס או קודם כול לנסות שיטות טיפול שונות היא שאלה מדעית או ערכית?
"האם באמת ניתן להפריד בין הדברים? יש מי שאומר שבמדע העובדות הן קבועות ורק האופן שבו מתארים אותן משתנה, בהתאם לערכי המתבונן. אני לא כל כך בטוח שזה נכון. לפעמים הערכים מגדירים כבר את האופן שבו אנחנו שואלים את השאלות. למשל, דרווין היה מודאג מאוד מספרות שקרא על החשש מהתפוצצת אוכלוסין בכדור הארץ וזה השפיע מאוד על האופן שבו הוא התייחס למאבק ההישרדות בין המינים, ואילו אלברט איינשטיין הרגיש שמשהו 'לא בסדר' עם חוסר הוודאות הגלומה בתורת הקוואנטים, וזה דרבן אותו לחקור כיצד ניתן להיפטר מחוסר הוודאות הזה, במקום להקדיש אותן שנים למחקר של דבר אחר.
"היום חלק מהמדענים בתחום הביוטק כבר הבינו שאם ימציאו תרופה הם יכולים להתעשר. מתברר שאצל מדענים בחברות פארמה, התרופות נמצאות יעילות ומוצלחות יותר מאשר כשהן נחקרות באקדמיה. האם זה אומר שהם עשו 'מדע רע' או חלילה זייפו נתונים? לפעמים, אבל לעתים הם דווקא עשו מדע נהדר אבל ההתכוונות שלהם לתוצאה שינתה את האופן שבו הם הסתכלו על המידע".
חייו הקשים של המדען-סלב
לווינשטיין עצמו חווה את התפר שבין עולם המדע לתרבות כאשר שימש כתב מדע, לפני שהפך לחוקר מדע. אז הוא הבחין בפער בין התחומים שמעניינים חוקרים לבין התחומים שמעניינים את הציבור. "כבר 35 אני שומע אותן טענות של מדענים כלפי עיתונאים ולהיפך. המדען לא מבין מדוע הכתב לא מאפשר לו לעבור על הטקסט - הרי זה משפר את הדיוק! - ואם כבר נותנים לו לעבור על הטקסט, איך מצפים ממנו לעשות זאת בתוך רבע שעה? זו שערורייה! ומדוע העיתונאים לא מתעניין בפרטי הפרטים של המחקר שלי? הם שוכחים שאפילו הקולגות שלהם לא מתעניינים בפרטי הפרטים", מספר לווינשטיין. "ואז עולות ההצעות: אולי נציב בין העיתונאי למדען 'מתקשר מדע מומחה', שזה רעיון נחמד אבל מי יהיה המומחה הזה? ואיך הוא יכול להיות מומחה בכול? אנשים תמיד יתלוננו, ככה זה העולם, אבל הכי חשוב זה לעבוד עם מה שיש ולעשות עם זה הכי טוב שיש".
- אילו כתבות מדעיות הציבור הכי אוהב לקרוא?
"מחקר שנערך ע"י פרופ' פאבלו בוצ'קאוסקי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב גילה שהציבור אוהב מאוד את כתבות המדע, אבל אפילו העורך של העיתון לא יודע לנחש אילו כתבות יזכו להכי הרבה עניין, קריאה ושיתוף. אנחנו יודעים שאנשים אוהבים כתבה המוצגת בצורת סיפור, הם אוהבים סיפור על מישהו שהם מכירים, אוהבים סיפור על משהו שקורה עכשיו ואוהבים סיפור על קונפליקט - ובמדע, בלי עין הרע, יש קונפליקט. קוראים גם אוהבים כתבה שיש בה אלמט של וואו, שלא בטוח שאנחנו יודעים לאפיין. דברים מאוד מוזרים, כנראה. או סקס. אנחנו קוראים לזה 'Mabel moment', כשהבעל שקורא את העיתון צועק לאשתו, 'היי מייבל, תראי את זה!' אבל עוד לא הצלחנו להגדיר זאת.
"המפיקה של סדרת הטלוויזיה המדעית 'נובה' אמרה לי פעם שבכתבות מדע יש תמיד מתח בין חינוך לבידור, אבל כשהמתח בלתי ניתן ליישוב, היא תמיד תבחר בבידור, כי אחרת הצופים שלה יברחו ולא יחזרו. יש הרבה עדויות לכך שסיפור, הוא צורת התקשורת הטובה ביותר של כל חומר, כולל חומר מדעי. עורכת אתר המדע המצליח IFL Science (I F***ing Love Scienc) אמרה לי שבעת שיתוף המאמרים של האתר בפייסבוק, היא לעולם לא תנסה להעביר תמצית של מה שנאמר בכתבה, אלא תדגום מתוך הכתבה פרט אחד 'מגניב' שמגרה את הסקרנות, ולכן הכתבות הכי משותפות ברשתות החברתיות הן לאו דווקא אלה שהיא ציפתה שישותפו".
רק לשם המחשה, בעת כתיבת הכתבה הזאת, בפייסבוק של IFL Science ניתן היה למצוא כותרות כמו "מפות שיקרו לכם כל השנים הללו", "מדוע יתושים עוקצים אנשים מסוימים ולא אחרים", ו"מה קורה כששמים עכבר בתוך המשקה המוגז 'מאונטיין דיו' במשך 30 יום". המוטו של האתר עצמו היא: "האמירה שהכי מקדמת את המדע היא לא 'אאוריקה' אלא 'זה מוזר'", ציטוט של איזאק אסימוב.
- אנשים מאמינים למה שהם קוראים בכתבות מדע?
"אנחנו יודעים בעיקר מה אנשים מדווחים שהם מאמינים בו. הם מדווחים שהם מאמינים יותר לפרינט מאשר לטלוויזיה ולטלוויזיה יותר מאשר לאינטרנט, אבל אני לא בטוח אם הם מדווחים על מה שמשפיע עליהם באמת או על מה שהם חושבים שנכון לומר".
- האם משתלם למדען להיות "מדען סלב" שמצוטט בתקשורת המונים, או שזה מסיח את דעתו מעבודת המחקר שלו?
"יש עדויות מחקריות לכך שהמדענים המצוטטים בתקשורת ההמונים יזכו לציטוטים רבים יותר ביחס לקולגות שלהם בתחום דומה, גם בכתבי העת המדעיים. מה לעשות, גם הקולגות שלהם הם צרכני תקשורת המונים ומושפעים ממנה. אז כדאי למדען לשתף פעולה עם התקשורת. יש לו תגמול במטבע שהכי חשוב לו".
אבל זה לא ממש הסיפור של מדעני סלב, אומר לווינשטיין. הסיפור האמיתי הוא שלפעמים הם מחליטים שזה מה שיעשו בחייהם - יהיו מדעני סלב. הם אמנם יהיו פעילים פחות במחקר עצמו אבל בכל זאת תהיה להם השפעה על המדע בתחומם. כדוגמה, הוא נותן את ניל דה גראס טייסון. "הוא כנראה האסטרונום הפעיל הכי מוכר היום, אבל הוא לא פעיל במיוחד. הוא לא מצוטט כל כך הרבה כמדען. אבל הוא בטוח גרם להרבה אסטרונומיה טובה לקרות, כי הייתה לו השפעה רחבה על המוטיבציה של מדענים אחרים ועל צעירים שבחרו בתחום המחקר הזה בזכותו", מסביר לווינשטיין. מנגד, ישנה חוקרת המוח פרופ' סוזן גרינפילד, שטענו נגדה שהיא "סלב מדי" ונכתבו נגדה כתבות כמו "מדוע אנחנו לא לוקחים את סוזן גרינפילד ברצינות" (מדובר כנראה בביקורת על הקישור שביצעה גרינפילד בין חשיפה למשחקי מחשב ורשתות חברתיות להתפתחות של אוטיזם - טיעון שמדענים אחרים הצהירו שאין לו הוכחות).
"התרבות שלנו כרגע מרוכזת בידוענים ולכן זה בכלל לא מפתיע שגם המדע תפס כיוון כזה. יש היום אנשים שנמשכים מלכתחילה לעולם המדע משום שהם רואים בו אחת הדרכים הזמינות להם להתפרסם", אומר לווינשטיין. "לעתים אני שואל במחקר שלי מיהו בכלל חבר בקהילה המדעית, האם ניתן למתוח קו בין 'מדען' לבין כל השאר? מה לגבי פוסט-דוקטורנט שהוא מורה בתיכון ומרצה מדי פעם באירועי 'מדע על הבר'? הרי הוא חבר בקהילה המדעית אף שהוא לא בדיוק חוקר. יש אנשים שלא מתאים להם להיות חוקרים אבל הם אוהבים ומבינים מדע ויכולים להסביר אותו לבריות, וגם להם יש תפקיד".
- מיהו המדען שמתקשר מדע היטב ואפילו מצליח להתעלות לדרגת "מדען סלב"?
"לרוב אלה אנשים שמתעניינים בתחומים רבים ולא בתחום יחיד והם מבינים את הפשרות שצריך לעשות כדי להיכנס למדיה; הם מוכנים לפשרות הללו".
המדע נגד סיפורים חלופיים
מדענים מסוימים רואים היום במדע מתחרה לדת או לגישות כמו "מחשבה יוצרת מציאות" והסברים חלופיים אחרים לתופעות המתרחשות בעולם, וזאת נקודת המוצא שלהם כשהם פונים לציבור הרחב, אבל לדברי לווינשטיין, מדענים מתמודדים באופן רע מאוד עם אנשים ש"לא מאמינים במדע". "המדע עצמו הרי קובע שאנשים מעבדים מידע באופן אמוציונלי, והמדע עצמו קבע כי שנים של חינוך והשכלה לא יתקנו זאת, כי האבולוציה שלנו הובילה לכך שהחלטה על בסיס רגשי נדמית לנו לא פחות תקפה מהחלטה על בסיס רציונלי, ובכל זאת מנסים מדענים להתמודד עם החלטות מבוססות רגש ואינטואיציה באמצעות עוד עובדות, עוד מספרים. לכן הם לעתים קרובות לא מצליחים לשכנע את הציבור בדעתם", הוא אומר.
"מדענים לא בהכרח מכירים בכך שהחלטות תמיד מתקבלות בתנאים של אי-ודאות, ושם נכנס הרגש או הסיפור ה'לא מדעי'. לדוגמה, מציעים לאדם חולה בסרטן שתי אפשרויות טיפול: ניתוח ואחריו סבב כימותרפיה 'קל' או ניתוח ואחריו תקופת המתנה - אם הסרטן חוזר אז צריך לעשות כימותרפיה קשה יותר. באיזו אופציה הוא יבחר? למדע אין תשובה על זה. הבחירה אם לקחת את הסיכון היא אישית, ערכית. היא יכולה להתבסס על תפיסת עולם ביחס לסיכון או על ניסיון קודם עם אנשים שעברו כימותרפיה, או על פנייה לרב, אבל המידע עצמו לא מספיק כדי להוביל להחלטה".
- רוב האנשים ישאלו במקרה הזה "מה הסיכוי שהסרטן יחזור", אבל סטטיסטיקה היא ביצה טובענית בפני עצמה.
"לא נבראנו כדי להבין סטטיסטיקה. המוח לא מסוגל להבין את ההבדל בין 70% סיכון ל-80% סיכון, ואם מציגים אותם נתונים בניסוח אחר ההבנה תהיה שונה לגמרי (למשל, 70% סיכוי שתמות או 30% סיכוי שתחיה). זה לא 'אנטי מדע' וגם לא הבנה שגויה של סטטיסטיקה - זה פשוט מי שאחנו כבני אדם. לא נועדנו לזה. סוגיות רבות כאלה נחתכות בסופו של דבר על בסיס השאלה 'על מי אני יכול לסמוך'. קחי לדוגמה את נושא החיסונים: לרופא משפחה או לרופא ילדים מוקצבות כ-10 דקות לתור וזה ודאי לא זמן מספיק לשכנע מישהו באמצעות מתן כל המידע המספרי והמחקרי שחיסונים אינם גורמים אוטיזם. אלא שלאותו רופא משפחה יש זמן מצטבר לאורך השנים עם ההורים והילדים האלה, שבמהלכו הוא אמר להם הרבה דברים שבתקווה התגלו כמועילים או נכונים, ולכן הם כעת סומכים עליו ועשויים להאמין לו כשהוא אומר שבחן את הנתונים, במערכת הערכית שלו, והגיע למסקנה שכדאי להתחסן".
- אם מדען רוצה לשכנע מישהו להתחסן, האם הוא צריך להימנע לגמרי ממתן מידע מדעי ובמקום זאת לפנות לרגש או לשיקול ערכי כמו "אל תסכן את הקהילה שלך"?
"לא בהכרח. תפקידו של המדען הוא להביא את הנתונים ואת הערכים. מדען יכול להחליט שהוא מציג תחילה את הנתונים ואז עושה הפסקה ומציג את המסקנה הערכית שאליה הגיע, בהדגישו כי מדובר במסקנה ערכית. זו אולי הדרך שנראית לאנשים הטהורה ביותר, אבל היא לאו דווקא הדרך המשכנעת ביותר. מחקרים מראים שהמדענים משכנעים דווקא כשהם מציגים את המסקנה כאילו היא נובעת באופן טבעי מהנתונים, אבל אולי זה פוגע באמינות של המדע לאורך זמן. בכל מקרה, זה מה שמדענים עושים - הם מקבלים החלטות ערכיות לגבי מה מהמידע שנאסף במעבדה שלהם אכן מתאים לפרסום, הן בקהילה המדעית והן לציבור. והרי מחקר מדעי הופך להיות 'ידע' רק כשהוא יוצא לעולם האמיתי.
"קחי לדוגמה מקרה שהתרחש בדרום אפריקה. הממשלה הבטיחה שבתוך 10 שנים, ל-40% מהתושבים שאינם מקבלים שירותים סניטריים יהיו שירותים כאלה. עד 2015 הייתה אמורה להיות לכל אזרח גישה לשירותים. המדענים עשו את החישובים שלהם והיה להם ברור שהפתרון הוא שירותי קומפוסט - קל לייצר אותם, הם ניידים ולא מסובכים לשימוש. אולם הרעיון עורר התנגדות עזה בציבור כי לא זה מה שעבר לו בראש כשהבטיחו לו שירותים. 'אני רוצה משהו מחרסינה עם מים זורמים כמו של העשירים'. המדענים תלשו שערות וניסו להסביר ששירותי קומפוסט הם הברירה הנכונה על פי כל החישובים של עלות-תועלת. הם הציפו את השוק בנתונים לגבי החיסכון והתפקוד המושלם של השירותים הללו כמו שירותים אחרים. אלא שהשאלה כלל לא הייתה שאלה של נתונים טכנולוגיים או כלכליים, אלא שאלה של משמעות ערכית, כמו 'כמה כסף ראוי להשקיע ביצירת התחושה של צמצום הפערים החברתיים'".
- אז מה היו אמורים המדענים לעשות?
"ניתן היה להציג את הנתונים הללו בתוך התייחסות לרכיב הערכי, כלומר להגיד, 'זו המשמעות התרבותית של שירותי חרסינה עם מים זורמים, וזו העלות. כמה אנחנו מוכנים לשלם עבור הערך התרבותי הזה?' אי-אפשר להציף אנשים במידע בלי להבין איפה הוא פוגש אותם ברמת התרבות, הפוליטיקה והרגש. מתקשרי מדע צריכים להבין שזו הזירה שהם פועלים בה. מדע הוא לעולם לא רק מדע, הוא תמיד אקט פוליטי. מדען חי בתוך תרבות, עובד בצוות עם מנהלים שנותנים לו פידבק ומערכת שצריכה לשלם לו. זה המדע בתרבות הקיימת היום".
הטרנד החם: מדע אזרחי
אם רציתם תמיד להיות מדענים אבל נסחפתם לכיוונים אחרים, יש לכם הזדמנות באחד התחומים התוססים כרגע במדע - "המדע האזרחי", שבו אנשים שאינם מוגדרים מדענים באופן רשמי משתתפים באופן כזה או אחר בפרויקטים מדעיים.
הרעיון אינו חדש לגמרי, אך בשנים האחרונות הוא תופס תאוצה. אחד התחומים שבהם הוא משגשג כבר שנים הוא צפרות. "יש כ-60-70 מיליון צפרים בארה"ב שעוקבים מרצונם אחרי תנועת הציפורים ומדווחים למרכזים המדעיים. הם רואים הרבה יותר ציפורים מכפי שיכלו לראות רק החוקרים", אומר ברוס לווינשטיין.
כיום, כבר יש פורומים באינטרנט של חובבים בתחומים שונים. כך, "האנשים הפשוטים" יכולים לדווח על מידע שרלוונטי למדען, מצפייה באלמוגים ועד ניטור מים, ויש גם מי שתורמים מזמנם למשימות פשוטות יחסית של מיון וקטלוג.
עם הצטרפות הסמארטפון לחגיגת הטכנולוגיה, החלו החובבים לצאת לשטח מצוידים במצלמות ובאפליקציות חישה ותיעוד מיוחדות. למעשה, הציבור הפך לעיניים ולאוזניים של המדען, באופן שיכול לאפשר למחקר בתחומים מסוימים ממש לעלות מדרגה.
מדע אזרחי נעשה בכמה רמות, והגבוהה שבהם היא מעבדות הביו-האקינג, שבהן אנשים "רגילים" יכולים להיחשף לציוד מדעי מתקדם ולמערכת יחסים בין עמיתים בעלי ידע המזכירה מאוד את הקהילה המדעית, אלא שהכול מתקיים במוסד המכריז על עצמו שאינו מוסד מדעי רשמי.
"התחום ממש 'התפוצץ' בשנתיים האחרונות", אומר לווינשטיין. "האיגוד למדע אזרחי הוקם וערך השנה את הכנס הראשון שלו וגם החל להוציא לאור כתב עת מדעי". חוקרים כמו לווינשטיין שבוחנים את הממשק בין מדע לתרבות וחברה, מסוקרנים מאוד מהמגמה ומעלים שאלות כמו מה לומדים האזרחים מהתהליך וכיצד הם נתרמים ממנו? עם איזו הכשרה הם צריכים להגיע (לרוב התשובה היא שלא נדרש דבר רשמי)? עד כמה המידע הנאסף הוא אמין ומה ההשלכות של הפעילות הזו על המדע הרשמי? מי הבעלים של המידע? האם אין כאן ניצול של הציבור ללא קרדיט? ומה ההבדל בין עזרה באיסוף מידע לבין תרומה של ידע על עצמך?
על כך מוסיף לווינשטיין שאלה: "אם אנחנו מדברים על מדע אזרחי, הרי שאזרחי איזו ישות הם המדענים האזרחים הללו? אזרחות היא שייכות, מחויבות; האם הם אזרחי הקהילה המדעית או תחום הנושא שאותו הם חוקרים? האם יכולה להיות התנגשות בין האזרחויות?" בינתיים, אין לו תשובות, אבל הוא מתחיל במסע מחקרי שיימשך כנראה כמה שנים טובות. ייתכן שבשלב מסוים הוא יבקש מכם לעזור לו.