"יום הזיכרון שלי הוא שתי תמונות. הראשונה היא תמונה מהשואה. אבא שלי, שגויס לפלוגות העבודה של רומניה, סופח לאגד תחזוקה גרמני, צעד ברגל כל הדרך מרומניה לסטלינגרד ונפל בשבי הרוסים. בשבילם הוא היה משרת נאצי לכל דבר, לכן ראוי לסדרה ארוכה ומתמשכת של עינויים קשים ביותר. כן, שואה, שכול ויום הזיכרון לחללי צה"ל הולכים יחד. אצלי כמו במדינה, לא סתם שבוע אחר שבוע.
"התמונה השנייה היא פניו של אבא אחר שראיתי במלחמת יום הכיפורים, לבוש מדים ומחפש את הבן שלו. מישהו סיפר לו שנפל מהגשר בזמן חציית התעלה. כבר הייתי אז משוחרר. התבקשתי רק לעזור בגיבוש רשת החובשים בחירום ומצאתי עצמי מסופח לאוגדה של אריק שרון שחצתה את התעלה. באמצע הרעש, הלחץ והבלגן של החצייה לפאהיד, מצרים, ראיתי אותו, כמו אחוז תזזית, פניו הולכות ואובדות, ודועכות, והוא מחפש, שואל, רודף, מזיז כל דבר. כשהגענו לפאהיד ביקשתי מקצין השלישות לסייע לאבא שנשאר עומד בצד השני של התעלה. בסוף מצאנו את הילד, מת. לא דיברתי עם האבא הזה אפילו לא מילה, אבל אני זוכר אותו, כל פרט בפנים שלו שנשארו איתי תמיד, כל הדרך".
"אין סוף לסבל"
יהודה (יודקה) שגב לבית פולק, משפחה יהודית חרדית מהעיר סצ'ל בצפון רומניה, נולד שם ועלה לארץ כתינוק ב-1951. שנים, מעברים, שכול, הצלחה, מלחמה ורגיעה זמנית, יתמות ומנהיגות סללו את חיי הארץ הזו ואת חייו של שגב בדרך הצבאית והאישית עד שהיה אלוף, ראש אכ"א, אגף כוח אדם של צה"ל, בשנים 1998-2001. בשנים שלו טיפל בין היתר בנפגעי צה"ל, איתר נעדרים, מי חי, מי מת. היו גם ימי הרוגי האינתיפאדה, מלחמת לבנון הראשונה והשנים שאחריה בלבנון, אסון לוחמי הקומדו הימי באנסריה, אסון המסוקים, צאלים א', מדחת יוסוף בקבר יוסף, רון ארד, נעדרי קרב סולטאן יעקב, חטופי לבנון 2000, היעלמותו של גיא חבר, יותר מ-180 חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. וגם בתוך כל זה "ניתוץ כמה מהפרדיגמות שהצבא היה שקוע בהן" כדבריו.
"אבא, אחת ההתמודדויות המורכבות ביותר כראש אגף כוח אדם בצה"ל הייתה מול משפחות ששכלו את בניהן בשירות הצבאי, מול משפחות הפצועים, הנעדרים והשבויים. נושא השכול רווי רגשות, רווי חשדנות. זו מציאות שבה שני גורמים שאינם שווים בכוחם עומדים זה מול זה ומקיזים זה את דמו של זה עד הסוף המר. מדוע עד הסוף המר? כי אין סוף לסבל של משפחה המאבדת את יקירה. כראש מערכת המופקדת על סוגיית הנפגעים בצה"ל נדרשתי לא רק לקבוע מדיניות אלא גם להוציאה לפועל במפגשים בלתי אמצעיים, רוויים ברגשות עזים של כעס נורא מצידם. חובה עליך להיפגש עם משפחות החללים ולתת להם תשובות שלא תמיד יספקו את ציפיותיהם. יש משפחות שתחושתן הייתה כי צה"ל מסתיר מהן את האמת באירוע הטרגי ביותר שקטף את בנם, או מי מבני משפחתם. בצדק חשו המשפחות תחושה זו..".
כך כתב במכתב מספר 56, מתוך 85 מכתבים, באמצעותם דיבר עם אביו, שנים לאחר מותו, וסיפר לו מה שלא הספיק אף פעם לספר. המכתבים יצאו בספרו היחיד עד כה, "מכתבים דמיוניים לאבא".
היום, ערב יום הזיכרון תשע"ו, 15 שנים אחרי שפשט מדים ("מגיל 22 אני מנהל, בצבא, בתעשייה, בבנייה, במשפחה. בקיבוץ ובעיר"), הוא מכהן בסבב שני בתפקיד מנכ"ל התאחדות התעשיינים, אחרי שהיה גם מנכ"ל התאחדות הקבלנים. שגב הוא גם ממלא מקום יו"ר מכון התקנים, ומנהל בפועל במקום המנכ"ל שבחופשת מחלה, יו"ר שפיר הנדסה, דירקטור בכמיפל, ברבוע כחול נדלן, ביחד אסף תעשיות.
"אני יודקה מיום שנולדתי. איש פשוט שחי בבית פשוט, שגדל על השואה עם אבא שסירב לדבר עליה, גדל על קיבוץ, קודם הסוללים ואחר כך ניצנים, גדל על איכות הצבא והמלחמה והיום על קיום התעשייה הישראלית. נכון שאפשר לקנות דברים יותר בזול בחו"ל, בסין ובטורקיה, אבל אם חפצי חיים אנחנו, אם חפצי צמיחה, רמת חיים ואי תלות - אנחנו חייבים לשמור על התעשיה שלנו, חזקה ואיתנה - גם אם צריך להשלים את פערי המחיר.. כי במלחמת קיום כמו במלחמת קיום".
"אחרי המלחמה ההיא"
"מלחמת 73' היתה באמת מלחמה. כל מה שבא אחריה זה מבצעים, לא באמת מלחמות. מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמת הקיום שלנו. להתקיים או לא להתקיים. כל מה שבא אחריה - לא דומה", הוא אומר היום.
אחרי המלחמה ההיא חזר הביתה לקיבוץ ניצנים, לשם הגיע בעקבות רעייתו שולה שהיא בת קיבוץ, ואז הגיעה הבקשה לחזור לצבא לניהול כוח אדם. אלא שצריך היה לשכנע את הקיבוץ - והחברים לא הסכימו, בעיקר בגלל מחלוקת היסטורית בין צה"ל לחלק מהחברים בעניין אלמנות ויתומים. שולה, זוגתו, קיבלה החלטה: אם הקיבוץ שנולדתי בו, והבאתי אליו את משפחתי החדשה, לא מאשר ליודקה להתגייס, אנחנו עוזבים. וכך היה.
הוא התגייס, התקדם עד לדרגת אלוף משנה ואז מסר לו ראש אכ"א דאז רן גורן שלא יקודם הלאה. שגב הלך בשמחה לנהל את חברת כמיפל לשיווק מוצרים רפוריים ופרא רפואיים, אבל אחרי זמן מה, ב-1996, קרא לו ראש אכ"א החדש יורם יאיר ואמר: "אני צריך אותך. תהיה הפרויקטור לתכנן, לבצע ולנהל את שיטת הגיוס החדשה בצה"ל. תעשה את המהפכה".
"מצאתי מערכת מכווצת ולחוצה עם מטענים קשים ביותר של הורים שכולים נגד צה"ל, שדורשים שני דברים: ספרו לנו רק את האמת על מות הבן ומי שצריך שייקח אחריות. אני מתחיל ללמוד ורואה שתי פרדיגמות שנטועות חזק במערכת - וחייבים לפרק אותן. קודם כול, התפיסה שחייל מתגייס הוא רכוש בלעדי של צה"ל, והצבא הוא שיחליט מה יקרה איתו בחייו וגם במותו.
"הצבא, כך היתה האווירה אז, הוא בעל הסמכות להגיד למשפחות מה לעשות, איך תהיה הקבורה, מה מותר לומר ומה אסור לומר על הקבר. בעיה שנייה: לקיחת אחריות על אירועים - באופן שגם המשפחות ישותפו במידע. המשפחות דרשו לדעת מה בדיוק קרה לבן הנופל. אני מצאתי שאמנם עושים תחקירים רציניים אחרי כל אירוע, אבל אז מנסחים איזושהי תמצית שלא תמיד תואמת את המציאות אבל תמיד תואמת את מה שהצבא רוצה לספר, או להראות, ואת זה מעבירים איכשהו למשפחות.
"אמרתי, 'סודות צבאיים זה בסדר, אבל אם לא מדובר בסוד גדול, ובדרך כלל הרי לא מדובר בסוד גדול, מדוע המשפחות לא זכאיות לדעת? למה להשאיר את הטראומה הזאת לוחצת ומתנפחת?'.
"קיבלתי שתי החלטות. קודם כל, החייל שייך למשפחתו ולהוריו, בחייו ובמותו. החלטה שנייה: צנזורה על תחקירים תהיה רק ואך ורק מסיבות של בטחון שדה, המשפחה זכאית לדעת למה ואיך הילד שהיא מסרה לידינו חי והוא מת אצלנו במהלך שירותו. קמה מלחמת עולם נגדי בתוך הצבא, גם מפקדים וגם אנשי מקצוע שמטפלים במה שקרוי אצלנו 'עולם הנפגעים', אלה ההרוגים, השבויים, הנעדרים והפצועים. כולם הסבירו לי כמה אני טועה וכמה נזק זה יעשה. אמרו שזה יגביר את הלחץ והמתקפות על המפקדים בצה"ל, שזה יערער את האמון בצבא. התעקשתי. וזה מה שעשינו.
"המשכתי להתעקש כשבאה משפחה וביקשה שבהלוויית הבן תבוא זמרת ותשיר שיר ונגנית תנגן קטע כינור. הרבנות הצבאית אמרה: 'לא יקום ולא יהיה, ייהרג ובל יעבור!' ואני אמרתי: עם כל הכבוד - המשפחה היא שתקבע, וכל עוד אין איזושהי חריגה מעקרונות - מי אנחנו שנתנגד לזה. ובכלל, אם הרב שנושא את ההספד ומנהל את הקבורה מחליט שלא מתאים לו לשמוע שירת נשים - יואיל ויזוז הצידה למקום שלא שומעים בו, וכשזה יסתיים יחזור וינהל את הטקס בכבוד. וכך קרה, והשמיים לא נפלו."
"לשבור פרדיגמות"
ואז נפתחה המלחמה על קבורת חיילים שנהרגו, מרביתם עולים, שיהדותם המלאה איכשהו לא אושרה על ידי הרבנות האזרחית והצבאית. "היה חלל, עולה חדש מרוסיה, ואמרו שיש ספק לגבי יהדותו. אבל המשפחה אומרת: 'הבן שלנו, חלל צה"ל, לא ייקבר בשום פנים מחוץ לגדר. הוא חייל שיישאר עם חבריו החיילים הקבורים זה לצד זה בבית העלמין הצבאי'. הייתי חייב לפתור את זה תוך שעות ספורות, כי לא מעכבים הלוויה לשבועיים של מחשבה, דיונים ופשרות. החלטתי שהחייל הזה ייקבר לצד חבריו ובדיוק כמותם - ומיד הגיע אלי עוזר שר הביטחון המיתולוגי דאז, חיים ישראלי המנוח, ואמר לי: 'דע לך, אתה מייצר משבר קואליציוני, הממשלה בסכנה ואותך ידיחו מצה"ל על האחריות לזה'. אמרתי לו, 'אם צריך אז אפרוש - אבל החייל לא ייקבר מעבר לגדר'.
"קראתי אלי במהירות את ראשי הרבנות הצבאית וביקשתי הסבר מפורט, מדויק, פרטי פרטים, על מה אומרת ההלכה בעניין קבורת לוחם ספק יהודי. הם הסבירו ואני קיבלתי החלטה: החייל ייקבר בחלקה צבאית שבה קבורים חיילי צה"ל, ומסביב לחלקה שלו יינטעו שיחים, ועצים ולמראשות הקבר נסלול שביל הליכה קצרצר שיאפשר, למי שכל כך רוצה, לראות אותו לכאורה כאילו הוא מופרד מאחרים.
"המשפחה היתה מרוצה, הרבנים היו מרוצים, הקואליציה לא נפלה. זו דוגמא לאפשרות לשבירת פרדיגמות, מה שאוהבים לכנות חשיבה מחוץ לקופסה, בנושאים כל כך רגישים. זה נכון בכל דבר שיש בו ניהול, וניהול אחרי הכל זה בני אדם. זה לפתור בעיות ולא לייצר בעיות. בדיוק אותו דבר בצבא, בתעשייה, באזרחות ובחיים בכלל. ככה אני מאז והיום. במדים ובסתם חולצה"
- למה מכתבים "דמיוניים" לאבא?
"כי היה לי חשבון לא סגור איתו. הוא סירב לדבר על מה שהיה איתו, ואני הייתי תמיד עסוק במשהו. ואז כשכבר הייתי ראש אכ"א, אבא שלי היה חולה מאוד, ואני איתו לילה אחר לילה - ובלילה האחרון הוא התחיל לדבר. דיבר בעברית ובהונגרית ואני שמעתי דברים שבימי חיי לא שמעתי. הוא דיבר ודיבר, אני לא העזתי להפסיק אותו, לשאול משהו, והחדרתי הכל עמוק עמוק לזכרון שלי, יום אחרי כן הוא נפטר.
"כמה שנים אחרי שהשתחררתי הבנתי שלא מיציתי את השיחות איתו והבנתי גם שאני האחרון שעוד יכול לספר את סיפור המשפחה שלי. את סיפור אמא ואבא, על המלחמה ההיא, שהשתלבה במלחמות כאן, אז התחלתי לכתוב לו. מכתב אחרי מכתב. לא הכל אני זוכר, לא הכל מבוסס על ממצאים, אבל זה הסיפור של אבא שלי שהיה לו הכל וגם איבד הכל, שהקים משפחה והביא לשגשוגה, שימר את המורשת היהודית והעזרה ההדדית היתה נר לרגליו ולמעשיו. כתבתי לו במותו וסיפרתי לו את סיפור חיי - כי לא הספקתי בחייו".
בספר הוא כותב "מטרתי היא אחת - לכתוב על מנת שמשפחות פולק, שמעיוביץ, שגב ואחרים יידעו את הסיפור. כי אין לנו מורשת אחרת. ואולי בכתיבת המורשת הזאת אוציא לפועל את צוואתו האמיתית של אבי, שלא נכתבה מעולם".
האב, מאיר פולק, שימש עד שיצא לגמלאות מנהל קרן הביטוח לפועלים חקלאיים. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 82.
- מה שאלת ולא קיבלת תשובה?
"באותו לילה אחרון שאלתי שאלה - והוא לא ענה עליה. הוא יכול היה לענות כי היה לחלוטין צלול, דיבר קודם ודיבר אחרי השאלה ההיא. 'תגיד', אמרתי לו, 'הרי מרבית משפחתך ששרדה את המלחמה עברה ישר לארצות הברית, רק אתה, היחיד במשפחה, עלית לישראל. אתה מצטער שזאת היתה הבחירה שלך?' ואבא שלי שהיה ציוני גדול, יהודי מסורתי, בן-גוריוניסט מובהק, לא מפא"יניק אלא מהקיצונייים של מפא"י דאז - לא ענה. שתק. מאז אני מסתובב עם התחושה שאני לא יודע אם הוא מצטער או לא".
- מה אתה מאמין?
"בדבר אחד אני בטוח: לא למדינה הזו הוא פילל. בלי פוליטיקה. אבא שלי אמר אז שלא פילל, לא האמין ולא ציפה שמנהיגי המדינה יביאו לפער החברתי שקיים. אבא שלי, בתפקידו בקרן הפועלים החקלאיים, טיפל אישית בעובדי האריזה והקטיף, יהודים עולים וניצולי שואה, רומנים, תימנים ועוד שנשלחו לעבודה הקשה ועשו אותה במסירות. הוא נחשף לעוני משווע, לתנאים לא תנאים, להזנחת עובדים. בסיס הבעיה במדינה, בעיניו, הם הפערים החברתיים. הוא בא מהשואה הוא ידע מה זה החיים, אבל לא האמין שיהודים אחרי השואה יבצעו פשעים, יעשו רע, יזניחו את החלש והחולה".
"גם היום הצבא הוא הבית שלי"
מכתב 85. האחרון.
"אבא יקר שלי,
היו גם חשבונות לסגור ביני לביני, לא כולם נסגרו... דברים רבים הייתי עושה אחרת לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, אבל על רובם הייתי חוזר שוב... עברנו גם דברים שאני מהסס בהם עד היום הזה. אולי התעלומה הגדולה ביותר שלא הצלחנו לפענח בשיחה בינינו, היא תשובה חסרה לשאלה ששאלתי אותך בחייך ולא קיבלתי עליה תשובה גם אחרי מותך: חשוב לי לדעת אבא האם היה כל זה כדאי? האם העלייה מרומניה לארץ ישראל היתה מהלך נכון של חייך? הטרידה אותי העובדה שלא נתת תשובה חד משמעית.. שאלתי אותך שאלה זו בשלהי חייך בהיותך מרותק למיטה ולא השבת. היסוס נראה על פניך.. עיניך סימנו לי כי מוטב שלא תענה על שאלה קשה זו. אצלי נותר סימן שאלה. קיוויתי שעם כתיבת המכתבים הוא יוסר - אבל זה לא קרה. האם היה כדאי? כל נסיונותי לחפש בתוכי את התשובה עלו בתוהו. האם זה מפני שגם אני מהסס, לאחר כל כך הרבה שנות נתינה לטובתה?... אבא שלי: נולדתי, עליתי, התבגרתי, התחנכתי, פגשתי, שברתי, בניתי, נשברתי, אהבתי, שנאתי, כשלתי, שפלתי והתרוממתי, והצלחתי להגיע לנקודות פסגה. אוהב ומתגעגע. בנך יודה".
מה אתה אומר על כותרות הקצינים הבכירים שמילאו את הימים האחרונים בעניין הטיוטה החסויה של דוח מבקר המדינה? אלוף מיל' יום טוב סמיה עם האמירה "פסטיבל הצלש"ים למבצע צוק איתן היה שערורייה, הצלשי"ם באו לכסות על משהו", תשובת אלוף סמי תורג'מן, שסמיה היה סגנו בצוק איתן, היתה כי "נאמרה שטות כדי כדי להחתים את מקבלי הצלש"ים. אני גאה בהם"?
שגב מהסס, מתמהמה, ראיונות זה לא הדבר המועדף עליו, קשה למצוא אמירות פומביות שלו, "כי אני לא כל כך אוהב את זה...וגם לא צריך את זה".
אחרי דקות הוא משיב: "אני מעולם לא זרקתי אבן על בית הזכוכית שבו גרתי וחייתי. הייתי קצין ומפקד מעל 30 שנה, אני לא זרקתי אבנים לא פנימה ולא החוצה. גם הצבא, היום, הוא הבית שלי, בית שכל קירותיו זכוכית דקה, יקרה ושבירה. את הביקורת שלי על הבית הזה אני מעביר, תמיד וגם עכשיו, לצבא. גם לראש אכ"א הנוכחי. ואנחנו לא עושים את זה באמצעות התקשורת, כי לנו זה הרבה יותר יקר".