זכויות ילדיו של המת
לא בכל יום מגיעה לבית הדין הארצי לעבודה סוגיה עם מסכת עובדתית משונה, כמו בדיון שנערך בחודש שעבר, אודות זכויותיהן של אלמנה ושתי בנותיה לאחר מותו של אבי המשפחה.
האלמנה נישאה לבעלה המנוח בשנת 2001, עת מלאו לה 35 שנה, ולו מלאו 81. שניהם היו אז רווקים ללא ילדים. למרבה הצער, לאחר חודשים ספורים ממועד הנישואים אושפז הבעל בבית החולים ונפטר בתוך זמן קצר. עם זאת, טרם מותו הספיק המנוח להותיר צוואה ביולוגית, שבה הביע את רצונו כי עם מותו יוקפא זרעו, ואלמנתו תוכל לעשות בו שימוש כדי להביא ילדים משותפים לעולם, לאחר לכתו לעולמו.
באופן כללי, הגישה של פסיקת בתי המשפט והיועץ המשפטי לממשלה כלפי מתן היתר להביא ילדים מזרעו של נפטר היא מהרחבות בעולם כולו. במרבית מדינות העולם, לרבות מדינות מערביות מתקדמות כמו גרמניה, צרפת וקנדה, יש איסור על שימוש בזרעו של נפטר, ואילו במדינות שכן התירו זאת, כמו אנגליה וחלק ממדינות ארצות-הברית, נדרשת הסכמה מפורשת בכתב של הנפטר.
בישראל, לעומת זאת, כבר היו לא מעט מקרים שבהם התיר בית המשפט להורי המנוח או לבת זוגו להביא ילדים מזרעו מבלי שהוא נתן הסכמתו המפורשת לכך טרם מותו, אלא על סמך עדויות של מקורבים על שהמנוח רצה בכך. גם במקרה שלפנינו, רצונם של הבעל ורעייתו בא לכדי מימוש, ובשנים 2004 ו-2011 נולדו לאלמנה שתי בנות מזרעו של המנוח.
למרות הגישה המרחיבה, נושא ההולדה לאחר המוות מכל היבטיו, על אף מורכבותו ואולי דווקא בגללה, אינו מוסדר בחקיקה. בכלל זה מעולם לא הוסדרו בחקיקה מעמדו של הילד וזכויותיו, לרבות זכותו לרשת את האב שמזרעו נולד, זכויותיו של הילד לקצבאות שונות המשולמות על-פי הדין ליתומים וכיוצ"ב.
אמנם האלמנה והבנות קיבלו קצבאות שארים מהביטוח הלאומי ללא עוררין, אך כעת התעוררה שאלה משפטית סביב זכותן של האלמנה והבנות לקבל קצבת שארים גם בהתאם לחוק שירות המדינה גמלאות, בהתחשב בעובדה שהן נולדו לאחר מות המנוח, מצב שהמחוקק כלל לא דמיין עת חוקק חוק הגמלאות בשנת 1955.
עד גיל 60 המנוח עבד כמורה, ולאחר פרישתו קיבל קצבת גמלאות כעובד שירות המדינה, אך עם לכתו לעולמו נקבע כי אלמנתו אינה זכאית לתגמולים, מאחר שבאותה עת לא עמדה בתנאים הדורשים שהאלמנה תהא נשואה למנוח 3 שנים לפחות או תביא עימו ילד משותף. כעת השתנה המצב, והאלמנה טענה כי היא זכאית לקצבה, שכן התנאי של הבאת ילד משותף מתקיים.
בית הדין לעבודה דחה את תביעת האלמנה, בקובעו כי התנאים הנדרשים עבור הזכאות לגמלה לבן זוג נועדו לשרת את מטרת הקצבה, להמשיך לתמוך כלכלית באלמנה שהייתה תלויה במנוח לאורך זמן רב, קרי לפחות 3 שנות נישואים או הולדת ילד משותף. מצבים אלה נבדקים במועד מותו של המנוח בלבד, ואז האלמנה כבר ידעה שלא תהיה זכאית לקצבה. החלטתה להביא ילדות לעולם שנים לאחר מכן נעשתה תוך שלקחה בחשבון את יכולותיה הכלכליות.
לגבי הבנות, בית הדין דווקא קיבל את התביעה, ודחה את עמדת המדינה שהתנגדה למתן הקצבה. טענת המדינה הייתה שמטרת קצבת השארים היא למנוע פגיעה בילד שהיה סמוך על שולחנו של אביו ותלוי בו כלכלית טרם מותו - מצב שכלל לא מתקיים לגבי ילד שנולד לאחר מותו של הגמלאי.
בית הדין דחה טענה זאת, בקובעו כי כל ילד תלוי כלכלית באביו כעובדה מוחלטת ללא תנאים, וכפי שילד שנולד חודש או חודשיים אחרי מות אביו זכאי לגמלה - כך גם הילדות שנולדו שנים לאחר המוות, במיוחד משהילדות עצמן לא בחרו איך ומתי להיוולד.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il
