תמריץ לעוד "תספורת"
בשנת 2010, לאחר שאישר בית-המשפט את הסדר-החוב החלוצי במדינה עם חברת אפריקה-ישראל, המשקיעים במשק ציפו לקבל בחזרה את יתרת החוב שהלוו לבעל-השליטה בחברה, לב לבייב, אחרי "התספורת" שבוצעה לחוב המקורי.
האופציה החלופית, העברת החברה ונכסיה למפרקים אשר יממשו את הנכסים, וישיבו את כספי המכירה לנושים, ירדה בזמנה מהפרק, משום שההערכות בשוק היו שמוטב לתת לחברה ולדירקטוריון שלה לבצע את המלאכה.
ההיגיון שעמד מאחורי הבחירה באפשרות הראשונה - התספורת - היה שמנהלי החברה יעשו ככל הנדרש למכירת נכסים כושלים ולהחזרת החברה לפסי רווחיות תזרימית, שתאפשר עמידה בהתחייבויות פירעון החוב. ציפייה זו לא התממשה ובפועל הנושים, ברובם חברות מוסדיות המנהלות את כספי האזרחים, מוצאים עצמם היום מול עוד מאותו הדבר.
הפעם חובה עליהם, על המוסדיים, להתפכח ולהפיק את לקחי העבר. הפעם זה חייב להיות אחרת, שהרי הדעת לא סובלת את ההליכה להסדר-חוב שני עם אותה חברה, מול אותם בעלים ודירקטוריון, והסתכנות בכניסה לסיטואציה זהה גם בפעם שלישית.
בית-המשפט בראשות השופט איתן אורנשטיין הוא הגוף המוסמך לאשר הסדרי-חוב במשק, ולו גם הסמכות לכפות על הצדדים לכלול תנאים נוספים בהסדר, ולקבוע גם שיכלול תנאי שעל פיו אי-עמידה בתנאי ההסדר תגרור העברת החברה מבעל-השליטה בה אל נושיה ונאמניהם. אי לכך, הסדר-חוב שני עם אפריקה-ישראל חייב יהיה לכלול מספר אלמנטים שחסרו בהסדר הראשון, ואשר מהותם היא הגדלת ההשפעה של נציגי הנושים בקבלת ההחלטות הניהוליות והשוטפות בארגון, בעזרת מינוי נציגיהם לדירקטוריון, יכולת המרת חוב למניות.
צעדים אשר יגרמו להפקעת השליטה מבעלי החברה, אם היא לא תעמוד בתשלומי ההסדר השני, ולסנקציות נוספות אשר עשויות במקרה קיצון להעביר את החברה לפירוק.
גם הגופים המוסדיים יכולים לעשות מעשה, ולקבל החלטה להימנע מלהשתתף בעתיד בגיוס כספים/הון כלשהו של חברה אשר לא עמדה בהסדר-החוב שלה והגיעה להסדר שני. אין הכוונה, שחברה אשר הגיעה לראשונה להסדר-חוב לא תוכל לגייס בעתיד כספים בשוק ההון הישראלי, אולם אי-עמידה בהסדר כזה יחסל את סיכוייה לחזור ולגייס כספים.
נכון, במקרים רבים עדיפים הסדרי-החוב על העברת החברה לניהול מפרקים ולחיסול, מכיוון שבניהול מקצועי ונכון הם עשויים להגדיל את סיכויי הנושים לקבל בסופו של דבר חלק גדול יותר מיתרת חובם. אולם מתן עדיפות לאופציה הזו - הסדרי-חוב - טרם הוכיחה את עצמה בישראל, משום שחברות שנכנסו להסדר הראשון לא עשו שינויים מרחיקי לכת במועצות-המנהלים ולא ביצעו שינוי דרמטי בדירקטוריונים שלהן.
זאת, על אף שאלו כשלו בתפקידם כ"שומרי-הסף", לא פיקחו ולא ביקרו את התנהלות החברה ומנהליה, עד הגעה ל"חוף מבטחים" ולעמידה בהתחייבויות. למעשה, הסדר-חוב שני מהווה עדות וראיה לכך, שמועצת-המנהלים שהובילה את ההסדר הראשון לא עמדה במשימתה.
החשש הגדול הוא, שהסדר שני לא מספיק מרתיע את אפריקה-ישראל. נראה כי הסדר שבו מלבד הזרמת כספים מצד לבייב ו"תספורת", לצד דחיית תשלומים והגדלת הריבית כפיצוי על כך - יהווה תמריץ גם לחברות נוספות אשר נמצאות כעת במהלכו של הסדר-חוב ראשון, לא להפיק לקחים, ולהגיע להסדר שני ולהרוויח עוד "תספורת".
לשם מניעת מוטיבציה פסולה זו, על משרד המשפטים להתערב ולקיים דיונים עם אנשי-המקצוע על הדרכים שבהן יוכל בית-המשפט לכפות על הצדדים את התנאים שהוזכרו, במסגרת ההסדר שיתגבש. זאת, כדי לאפשר בכך להקטין את הסיכויים להסדרי-חוב שניים לחברות נוספות.
■ הכותב הוא דירקטור בחברות ציבוריות.
