בני זוג ניהלו הליכי גירושים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, במהלכם האישה היא זו שעזבה את בית המגורים המשותף. יום אחד נכנסה האישה לבית, שבו התגורר כעת רק הבעל, בעזרת המפתח שנותר ברשותה, כדי לאסוף את הדואר שהגיע עבורה, ונתקלה במקרה בדף מחשבון הבנק האישי של הבעל, ממנו למדה על הברחת כספים משותפים בסך 150 אלף שקל. האישה הגישה את המסמך לבית המשפט, כדי להוכיח את מצבו הכלכלי של הבעל, ובעקבות זאת הבעל הגיש נגדה קובלנה פלילית על הפרת פרטיותו בניגוד לחוק.
בני זוג אחרים מנהלים את הליכי הגירושים ביניהם בבית הדין הרבני בנתניה, וגם שם האישה הגישה מסמכים השייכים לבעל באופן פרטי, הפעם מדובר במסרונים ומיילים שהבעל החליף עם אנשים שונים, מהם ניתן ללמוד כי הוא מעוניין להתגרש מהאישה, אך מעמיד פנים שהוא רוצה בשלום-בית כדי להשיג רווחים כספיים.
בשני המקרים מדובר בראיות השייכות לצד השני באופן פרטי, ונלקחו ללא רשותו, ולכן אין מחלוקת כי הן הושגו תוך הפרת הפרטיות המוגנת בחוק. משנקבע כך, בית המשפט או בית הדין נדרשים לבדוק האם מגיש המסמך זכאי לחסות תחת אחת ההגנות שמספק החוק - אחרת הוא עלול למצוא עצמו מורשע בפלילים ומחויב בפיצויים אזרחיים.
כאשר הראיות מוגשות במסגרת הליך משפטי, על מגיש הראיות להוכיח שני תנאים מצטברים: שהוא לקח את החומר בתום-לב, כלומר בסברו כי הוא רשאי או חייב לעשות כן; ושהוא נלקח לשם "הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע".
ההכרעה בשאלה, אם הצורך להוכיח את טענות הצד הפוגע במשפט שמתנהל בין הצדדים נחשב ל"עניין אישי כשר" שראוי להגן עליו בעזרת פגיעה בפרטיות של הנפגע, משתנה מעניין לעניין על-ידי איזון בין שני שיקולים: מידת הפגיעה שנעשתה בפרטיות; והאם היו לפוגע אמצעים אחרים להוכיח את טענותיו מבלי לפגוע בפרטיותו של הצד השני.
בפסק הדין המנחה שניתן בעניין זה בבית המשפט העליון, נפסק כי הסרטת האישה על-ידי הבעל וחבריו, כשהיא מקיימת יחסי מין עם אדם אחר, כדי להוכיח בבית הדין הרבני שהיא בוגדת בו, אינה חוסה תחת הגנת החוק, שכן מדובר בפגיעה קיצונית ביותר בפרטיות, בעוד שעמדו לרשות הבעל אמצעי הוכחה פוגעניים פחות לצורך זה.
כך נפסק גם לגבי האישה שעשתה שימוש בדפי חשבון הבנק שלקחה מבית הבעל ללא רשותו. בית המשפט פסק כי עצם כניסתה לביתו של הבעל ללא היתר ממנו, לאחר שכבר לא גרה שם ובהיותם בסכסוך כה חמור, מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו, וגם במקרה זה יכלה האישה להשתמש באמצעים אחרים כדי לחשוף את הנתונים, כמו למשל לבקש מבית המשפט צו גילוי מסמכים.
בבית הדין הרבני, לעומת זאת, "הכשירו" את המסרונים והמיילים שהגישה האישה מתוך מכשיר הטלפון הפרטי של הבעל. בית הדין קבע כי במקרה מעין זה לא עומדות לרשות האישה אפשרויות נוספות להוכיח את טענותיה, שכן אין דרכים אחרות לעמוד על המתרחש בין בעל לאישה בחדרי-חדרים. הצגת המסרונים והמיילים נדרשת לצורך עשיית הצדק וחשיפת האמת, אליהם מחויבים דייני בתי הדין הרבניים, ולכן האישה במקרה זה נהנית מההגנה הניתנת בחוק הגנת הפרטיות.
חשובה מכך היא קביעתו של בית הדין הרבני כי האישה אמנם פגעה בפרטיותו של הבעל, שכן לא היה לה אישור להדפיס את התכתבויותיו עם צדדים שלישיים, אך מדובר ב"הפרה קלה".
"הדבר מצוי ומקובל שבני זוג המניחים את המכשירים האלקטרוניים בביתם מסתכלים איש במכשיר האלקטרוני של רעהו, וברוב ככל הפעמים אינם מקפידים בדבר", קבע בית הדין, ומי שמעוניין להסתיר מבן זוגו את המידע המצוי במכשירים, חזקה כי ידע לעשות כן.
פסיקה זאת צריכה לשמש תמרור אזהרה למי שסבור כי המכשיר הסלולרי או המחשב האישי לו מוגן על-פי חוק מפני "חיטוט" של בן הזוג.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il