"בן אדם, מה אתה כותב? אתה כותב את נפשך", שואלת-עונה ירונה כספי ב"דדלוס ציפור", שיר הנושא של אלבומה החדש. יותר משש דקות קברטיות יפהפיות, שבהן המילים הארס-פואטיות של המשורר עזריאל קאופמן חוקרות את המוטיבציה של המעשה המשונה הזה. יצירת יצירה שמכוונת לנסוק לגבהים, שם השמש כבר תמיס את כנפיה, כפי שעוללה לאיקרוס, בנו של דדלוס מהמיתולוגיה היוונית.
כספי מכוונת גבוה ב"דדלוס ציפור", אלבום הסולו השישי שלה, המוקדש כולו לשירי משוררים (לא בפעם הראשונה. גם באלבומה הרביעי, "מאפייה של אישה אחת", הלחינה שירי משוררים). בניגוד לדמות המיתית, היא אינה מתרסקת אל הים, אם כי מאכזב שמוזיקאית כה מצוינת עדיין לא קיבלה את התהילה שהיא ראויה לה, ולו בזכות להיות מוכרת, ולא רק ל"יודעי דבר", שעוקבים אחריה מאז ימיה כרוקיסטית בלהקת "גוונים כהים" בשנות ה-90.
יש באלבום הרבה שירים קיומיים-פסימיים, אבל לחניה ושירתה של כספי מרוממים אותם. בכל שיר היא הלבישה את הגרעין, הנפש שלו - המילים - בבשר פועם באמצעות לחניה ובעיקר שירתה. היא שרה צלול, תיאטרלית לפרקים, באופן שמגיש את המילים בהדר הראוי להן ומבלי לפרכס באיפור מיותר את הפשוטות שבהן. המשוררים - ביניהם רפי וייכרט, יערה בן דוד, הרצל חקק ופאזיל חוסנו דגלרג'ה - משרטטים עולם יפהפה של יצורי ים ושמיים, אבל כזה שגם ניצב "על הקרקע" בדמות שירים חברתיים.
את הגיטרה-בס-תופים האופייניים לה, כספי זנחה הפעם לטובת נגינה על פסנתר ומקלדת. אליה צירפה "יחידת עילית" של נגנים, שתרמו ליצירת מוזיקה עשירה, שכלתנית ורגשית כאחת: אדם מדר בוויולה, במנדולינה, בכינור ובפלוגלהורן; צור בן זאב בקונטרבס, נועם חן בכלי הקשה, ושם טוב לוי בחליל. בשיר "אין דבר" (מאת מירון ח. איזקסון) בולטת נוכחותו של אלי מגן (בקונרבס, בקשת, בקולות ובעיבוד), ושל החליל הפרסי ניי, שמנגן בו אמיר שהסאר. גם נוכחות אמן האקורדיאון הבינלאומי אמיל אייבינדר, משמעותית באלבום.
היופי שכספי יצרה מעורר תהייה: האם יצליח להיות שימושי ונגיש, זמין ל"תצרוכת עצמית" - כפי שנכנסו לפנתיאון הפופולריות הישראלית שירי משוררים כמו לאה גולדברג, אלתרמן ורבים אחרים - או שזו תישאר שירה "מוזיאונית", "שמיימית" שאינה יורדת אל קרקע הנפש.