"הגדול מכולם"
ישראל הצטרפה למספד הבינלאומי למי שהיה פעם קסיוס קליי, והפך על-פי בחירתו למוסלמי בשם מוחמד עלי, הדמות המסמלת יותר מכול את ההתרסה נגד גזענות בתחום הספורט. בארץ שבה גזענות וספורט שלובים זו בזה, והיחס למוסלמים ממילא רווי בנימות שליליות, אין פלא שטוקבקיסטים מחרפים בשצף-קצף את זכרו של האיש, שנוסף לכך שהתאסלם ונלחם על זכויות השחורים, הוא תמך גם במאבקם של הפלסטינים.
על רקע העיוורון החלקי הזה בציבור הישראלי, כדאי להסביר מה משמעותו ומה מקומו של המתאגרף מוחמד עלי בהיסטוריה של המאבק על שוויון ועל זכויות אדם. אין טעם להיטפל לשחצנות שבעבעה במסריו של המתאגרף - שחצנות היא חלק מהמשחק של ספורטאים בולטים, כפי שיודע כל מעריץ או משמיץ של CR7, למשל.
עדיף להתייחס למהותה של המחאה והפעילות של מוחמד עלי, כשם שיש להתייחס ברצינות לספורט בכלל, כאשר אנו עוסקים בדפוסי התנהגות אנושיים ובשאלות חברתיות ופוליטיות גדולות. הספורט אינו רק עיסוק לשעות הפנאי ומקור לטבלאות סטטיסטיות מורכבות, אלא גם - וזה העיקר - המראה שבה משתקפים פניה של חברה.
והחברה המערבית, ולא רק האמריקאית, היא חברה שבה אי-השוויון והגזענות תופסים מקום של "כבוד", אך גם חברה שהצליחה לעבור כברת-דרך ארוכה בניסיון להשתחרר מן הגזענות ומההפליה של קבוצות חסרות פריבילגיה.
מוחמד עלי ביקש להתמודד באמצעות האגרוף עם שאלות קריטיות של אפליה וגזענות. הוא אחד בשרשרת נכבדה של ספורטאים אמריקנים, שהבינו את חשיבותה של הזירה הספורטיבית כדי להפנות זרקור לשאלות אלה. אמריקני ממוצע מכיר את התאריך 15 באפריל 1947 - לדעת רבים, התאריך החשוב ביותר בהיסטוריה של המאבק נגד הפליה של שחורים בארה"ב. בתאריך זה עלה לראשונה בהיסטוריה של הבייסבול, המשחק הלאומי האמריקני, שחקן שחור לשחק בליגה העליונה, הליגה של הלבנים. השחקן ג'קי רובינסון חצה את הרוביקון, ופרץ את הסכר.
16 שנה מאוחר יותר, בשנת 1963, צורף לנבחרת ארה"ב לגביע דייויס - כאן מדובר בטניס - הטניסאי שחום העור ארתור אש. לראשונה צורף שחקן שחור לנבחרת ארה"ב בענף הקרוי "הספורט הלבן" (ולא רק בשל צבע הבגדים שהיה עדיין מקובל אז). לימים זכה ארתור אש בשלושה תוארי גרנד-סלאם, שהחשוב בהם לצורך העניין הוא הניצחון בווימבלדון בשנת 1968, נגד בן ארצו הלבן, ג'ימי קונורס.
הימים היו ימי ההחרפה של המאבק על שוויון הזכויות הגזעי בארה"ב, ועל רקע זה זינקה הקריירה של מי שיבחר בשם מוחמד עלי. ספורט האגרוף היה כבר קודם לכן ענף שבו עשו שחורים רבים (וגם יהודים רבים) את דרכם כלפי מעלה בסולם החברתי, ומילאו כך תפקיד פוליטי.
ראוי להזכיר את התפקיד שמילא ניצחונו של "המפציץ החום" האמריקני, ג'ו לואיס, על המתאגרף הגרמני במשקל כבד, מקס שמלינג, שייצג את גרמניה הנאצית, עוד בשנות ה-30. מוחמד עלי הבין את הפוטנציאל הפוליטי שיש בידיו ובאגרופיו, וניצל זאת בצורה אופטימלית. לזריזות הרגליים ולעוצמת המהלומה צירף את יכולת הניסוח הפרובוקטיבית שלו, כדי להיות לא סתם "הגדול מכולם", אלא מי שיתרום תרומה מהדהדת למען המופלים לרעה בחברה.
ואז, בשנת 1968 - בעצם הימים שבהם ניהל מוחמד עלי את מאבקו, כולל סירובו לשרת בוייטנאם ולהשתתף כך בהרג אזרחים - הגיעה בעיית שיוויון זכויות שוב אל זירת הספורט, והפעם אל המשחקים האולימפיים במקסיקו. הזוכים במדליית הזהב והארד בריצת 200, האצנים השחורים טומי סמית וג'ון קרלוס, עלו על דוכן המנצחים בגרביים שחורים ובכפפות שחורות, והצדיעו בהרמת אגרוף שמאל בעת נגינת ההמנון של ארה"ב.
לפני פחות מעשר שנים זכו סוף-סוף שני האצנים בפרס ארתור אש על אומץ ציבורי, אך בשעתם הם נחשבו לבוגדים. יושב-ראש הוועד האולימפי, האמריקני הלבן אוורי ברנדג', מי שלא הפסיק את משחקי מינכן ב-1972, גם לאחר רצח הספורטאים הישראלים, ומי שלא ראה פסול בהצדעה הנאצית במשחקים האולימפיים בשנת 1936, ניצל את מחאת ההצדעה של סמית וקרלוס כדי לסלקם מן הנבחרת האמריקנית.
כל הספורטאים שמנינו כאן לא עצרו בתאריכים הגורליים שהוזכרו. הם המשיכו בפעילות למען שוויון אזרחי וזכויות האזרח - כך ג'קי רובינסון, כך טומי סמית וג'ון קרלוס, וכך גם ארתור אש. ספורטאי יכול לבזבז את התהילה על עניינים טפלים, והוא יכול, אם יש בו שאר רוח, להפוך את התהילה למנוף למטרות נעלות. את זאת ידעו גם מתאגרפים וספורטאים יהודים. הסופר היהודי פיליפ רוט ניסח זאת בצורה קיצונית ואמר: מנקודת הראות שלי כיהודי, "סלפסי מקסי" המתאגרף היהודי, חשוב יותר מאשר ד"ר אלברט איינשטיין.
קבלת האחריות על-ידי הספורטאי היה לה לרוב מחיר. כפי שלמדו מוחמד עלי, טומי סמית ואחרים, מחאתם העלתה מולם גל של עוינות, שהיה בה לפגוע קשות בהצלחה הספורטיבית. את הסיכון הזה לקח מוחמד עלי על עצמו, ובסופו של דבר יצא מנצח לא רק באליפות העולם במשקל כבד.
מספורטאים בכירים מצפים שלפחות ישתתפו בקמפיין "לא לגזענות", אם לא למעלה מזה.
