איתי טיראן מדבר מהר, והוא כל כך חד מחשבה, שזה מעורר יראה. קצת כמו ללכת לקונצרט של אחד הפסנתרנים הסינים, אלה המבהילים בכישרונם, שהאצבעות שלהם טסות על הקלידים במהירות כזו שמפליא שהן מצליחות להפיק מוזיקה מדויקת והרמונית. במחשבה שנייה, זה דווקא לא כל כך מפתיע. גם כי טיראן היה אמור להיות בכלל מוזיקאי קלאסי, וגם כי המשמעות של להיות שחקן, בין היתר, היא לתווך טקסט, וטיראן הוא שחקן שאין טקסט שיכול לו.
לא תשמעו ממנו רפליקות יחצניות או משפטים מיתממים. כשם שהוא חשוף ומתמסר על הבמה באופן חסר פחד, כך הוא בראיון. כשאני שואלת אותו על השינוי הדרמטי בבחירת מסלול חייו, ממוזיקאי לשחקן, הוא עונה בנונשלנטיות: "התובענות שדרשה ממני המוזיקה, והעובדה שסבלתי מחרדות נוראיות, גרמה לי להבין שאני לא מסוגל להיות אמן מבצע כפסנתרן. זה לא קורה כשאני משחק".
איך אתה מסביר את זה?
"אני דיסלקט, ומוזיקה היא עולם מתמטי. בנוסף, כשמדובר בפסנתר, זה עשר אצבעות שמנגנות כמה קווים מלודיים בעת ובעונה אחת, והמוח צריך להיות מסוגל להכיל את המכלול הזה. זה ישב לי על המקום שהדיסלקציה מתבטאת בו, ולכן היה לי מאוד קשה שם. גם עולם המשחק מנגן בהרבה קולות, אבל החוקיות שלו הרבה יותר ברורה לי. למידת טקסט זה לא כמו למידת תווים".
וכך, מצוקה במקום אחד היא רווח במקום אחר, ופחד הקהל של טיראן הפסנתרן הוליד את טיראן השחקן, שאין סופרלטיב שלא נקשר בשמו ואין כמעט פרס שנפקד מהרזומה התיאטרלי שלו.
בתפקיד החדש שלו בקאמרי, בהצגה 'מפיסטו', הוא מגלם את שחקן התיאטרון הנדריק הפגן. באופן אירוני, כשהפגן מוכר את ערכיו השמאלניים ובאותה נשימה גם את נשמתו לשלטון הנאצי, הוא מיתמם ואומר: "אני רק שחקן". באופן אירוני, טיראן, יותר מכל דבר אחר, הוא שחקן. "כשאני על הבמה, הכול מרגיש נורא טבעי, אפילו יותר מהשיחה שלנו עכשיו, או מהיבטים נורא פרוזאיים של החיים. קשה להסביר את זה, אבל זה מרגיש כמו בית".
עד כמה זה מעצים את החרדה שהבית 'יתפרק', והכול ייגמר?
"התפאורה לסיטואציה של חיינו נותנת תחושה ששום דבר לא מובן באליו. המזרח התיכון מומחה ביצירת התפאורה לעולם הזה. יש ארעיות בחיים של העם היהודי, ואצלנו ואצלי בגנטיקה יש תחושה ששום דבר הוא לא לנצח. אני באמת לא יודע מה ילד יום. זה בפרונט של המחשבה שלי.
"אם תראי אותי לפני שאני עולה לבמה, אני בא להילחם. אני לא יכול להתחבר לפרס או לרזומה ולחוש נינוחות, אני עולה באופן ראשוני. זו ברכה, ראיתי מקרים הפוכים שיש בהם משהו נורא עצוב, כי הבן אדם מפסיק ליהנות ממה שהוא עושה, ואז מה כבר נשאר, להתבשם מעצמך? זה לא אפקטיבי, נכון, אבל זה לא ממקום רציונלי. ככה אני בנוי".
נשמע כאילו הקיום שלך כאיתי מאוד מינורי לעומת קיומך כשחקן.
"אני חושב שכל העניין של משחק, שבו אתה יכול לבדוק את עצמך, את הטבע שלך ושל בני אדם בכל כך הרבה אופנים, זה מקום נורא נעים ויש בו משהו נורא ילדי. הוא נורא כיפי. אני לא עוסק בבלתי אפשריות שלו, אני עוסק בתענוג של להיות כל כך הרבה דברים, וגם לפגוש את עצמך בכל כך הרבה סיטואציות שונות.
"לפעמים יש למפגשים האלה ערך הרבה יותר גדול מהערך של מפגש עם עצמך. בכל מיני שלבים בקריירה יש קפיצות דרך שאתה מרגיש אתה באופן הכי עמוק, ומגלה על עצמך משהו שלא הכרת. זה הגביע הקדוש של שחקן, לחשוף טפח או מקום או רמה הכי אותנטית של עצמך. ואני משתדל לעשות אותו בצורה הכי אותנטית. אני מקווה שיש יבשות שעוד לא גיליתי".
להתחיל עם המלט
טיראן, 36, חי כיום במושב סתריה סמוך לרחובות, ונשוי לדוגמנית מלאני פרס. את ילדותו העביר בפתח תקוה, ובנעוריו למד במגמת מוזיקה בתיכון לאמנויות תלמה ילין. הוא לא התגייס לצה"ל, ובמקום זאת החל ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון. לאחר שנה פרש ועבר ללמוד בבית צבי. את הלימודים סיים כשחקן מצטיין, ותוך זמן קצר הפך למטאור של התיאטרון הישראלי והרשים בתפקידים ראשיים רבים. בשלב מסוים מצא עצמו מככב בשבע הצגות במקביל.
עד כמה הפוזיציה שאתה נמצא בה מייתרת את הצורך בהצלחות אחרות, כמו זוגיות, משפחה, חיי חברה?
"אני משתדל להיות פרפקציוניסט באופן כללי, ואני לא מהאנשים שעושים לעצמם חיים קלים לגבי שום דבר. יש לי דרישות גדולות מעצמי ומהסביבה. אני מקווה שהרצון שלי לגלות את עצמי ואת העולם לא מווסת רק לתחום אחד. אני משתדל לזוז. בכל מקום שבו יש סטגנציה ותקיעות יש חשש לריקבון, ואני נזהר מהמקומות אלה. לפני שנה וחצי, למשל, עברתי מהעיר למושב, וזה בהרבה מובנים הרפתקה מבחינתי".
אתה מרבה לזוז בין המדיות השונות - קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. השנה כיכבת ב'המדרשה' בערוץ 2 וב'בני ערובה' בערוץ 10. עשית גם קדנציה ב'גב האומה'. איזו מדיה נתפסת בעיניך כיותר אטרקטיבית?
"התיאטרון בשבילי הוא כמו רחם, הוא מקום שיש לי איתו יחסים מטרנליים. אני מרגיש בו הכי בנוח וממנו אני יוצא למקומות האחרים, אבל הוא תמיד היה בשבילי בסיס האם, נמל בית שממנו יוצאים לגיחות בקולנוע ובטלוויזיה. קולנוע זו מדיה שיש בה הרבה יותר סימני שאלה מבחינתי והוא פחות פתור, וגם הטלוויזיה".
יש הרבה שחקנים שרואים בטלוויזיה דווקא את פסגת ההצלחה, ומייחלים לתפקיד שיהפוך אותם מ'שחקנים' ל'טאלנטים'. איזו אבולוציה עברה תפיסת ההצלחה שלך?
"הגעתי לתיאטרון לפני כ-12 שנה. בשלב נורא מהיר, ובגיל צעיר יחסית, 24, כבר נגעתי בהמלט, שזה אחד התפקידים הכי נחשקים. במונחים מסוימים זה יכול לשתק, כי אתה נוגע בפסגה מבחינת קריירה וגם מבחינת ההפקה, וזה יכול ליצור תחושה של שובע ושל 'מה עכשיו'. בתוך זה מצאתי את עצמי מהר מאוד בדילמה של 'להיות או לחדול'.
"הטריפ שלי ב-13 השנים האחרונות היה בעיקר מונחה החשיבה הזאת: מה נכון לעשות, איפה עוד לא הייתי, באיזו צורה עוד לא ניסיתי את עצמי, גם מבחינת ז'אנרים. לא תייגו אותי בתחום מסוים, ואני כל הזמן מנסה לאתגר את עצמי ולהיות במקום לא צפוי, ולא באזורי הנוחות. זו האבולוציה שלי. אני חושב שלעשות המלט בתחילת הדרך זה אחד היתרונות שיכולתי לאמץ כדי להיות עסוק אחר כך במהות, ולא בהכרח במרדף אחרי הכרה והצלחה. כמובן שזה נעים, וזה גם חלק ממשהו שהוא מרכיב מרכזי בחוויה שלי, אבל הוא לא חזות הכול".
פרידה מהפסנתר
אתה ער להיסטריה שיש סביבך? זה עושה לך את זה?
"אני בא מדיסציפלינה נורא נוקשה. לפני שהגעתי לתיאטרון יועדתי להיות מוזיקאי קלאסי. זה תהליך שליווה אותי מגיל 7 עד גיל 18. המוזיקה הייתה המרכיב העיקרי בחיים שלי. עד היום אני מסתכל אחורה ושואל את עצמי איך עשיתי את זה, איך חתכתי משם בבת אחת.
"הייתי מאוד שקוע בעניין. הכלי המרכזי היה פסנתר, אבל לאורך השנים ניגנתי גם בכלים אחרים. במשך תקופה מסוימת השתעשעתי עם הרעיון להיות מנצח, וכדי להיות מנצח צריך לשלוט בכמה כלים, אז למדתי לנגן באבוב ובסקסופון.
"בשלב מסוים חזרתי לתחום בכל מיני אופנים, אני מופיע עם תזמורות וגופים מוזיקליים, אבל זה משהו שהגעתי אליו הרבה אחרי שעזבתי".
אז למה עזבת?
"בתוך כל סבך הרציונל שמקיף אותי ואותנו, יש רגעים של אינטואיציה נורא חזקה שמכוונת אותנו לשבור את הכלים. אם אני מנתח את זה ברטרוספקט, היו סימנים. נשרתי מהתיכון, מתלמה ילין, שם למדתי מוזיקה, ובשנה האחרונה הייתה לי להקת רוק, שזה כמובן משהו אחר לגמרי מהסגנון הקלאסי, וגם החשיפה למגמות אחרות בבית הספר עשתה את שלה".
איך קיבלו בבית את זה שחתכת אחרי כל כך הרבה שנים של השקעה?
"היה לי מזל שההורים שלי בסך הכול רצו שאהיה מאושר ויהיה לי טוב, והם זרמו איתי. הם פשוט רצו שאני אעשה משהו עם עצמי, אז כל רעיון שהייתי בא איתו, הם היו תומכים. כשהייתי ילד, ואחר כך נער, היה לי ספקטרום מאוד רחב של דמויות שהערצתי, והיו גיבורי תרבות מבחינתי. יכולתי להעריץ את בטהובן, את ג'ים מוריסון ואת סופרמן באותה נשימה. היה לי פוסטר של ג'ים מוריסון בחדר, וגם את הפוסטר של 'החומה' של פינק פלויד, והייתה לי תמונה של בטהובן.
"החוויה התרבותית בבית הייתה מאוד אקלקטית. גם המוזיקה הקלאסית וגם אמנות היו דבר מאוד נוכח בחינוך שלנו. אבל היה שם גם את כל השאר, אבא שלי היה משמיע לנו אופרות, אבל מצד שני גם את קווין, מתי כספי ויוריתמיקס. בסופו של דבר, יש לי מזל שהוריי היו אנשים מאוד קשובים לנטיות הלב האמנותיות שלי, היו להם הרבה סבלנות וסובלנות, והם תמכו בי".
הפריזמה הפסימית
מעבר לחינוך המוזיקלי, הוא מספר, הוריו חינכו אותו "גם למוסר עבודה, ולא לנטייה לטפוח לעצמי על השכם בקלות. אני מאמין בגישה הזאת. אנשים נוטים להתרשם מעצמם, וזו לא תכונה שיש לטפח. אמא שלי שבדית ואבי הונגרי, והם בעצמם באים מדוקטרינות כאלה, כך שגדלתי בבית שבו לא לימדו אותי שכל נפיחה שלי היא גאונית. מטבעי אני לא בן אדם שנוטה להתרשם בקלות מעצמי או מאחרים".
הרבה פעמים תובענות כזאת מגיעה עם התחושה שאו טו טו יגלו שהכול אצלך הוא תרמית אחת גדולה. יכול להזדהות?
"יש לי את המקום הקטן הזה, שאני חושב שעוד רגע יגלו את הבלוף. יש אצלי את התחושה כמו אצל מהמרים בקזינו, שככל שאתה מסמן מטרה גבוהה יותר, או נשאר יותר זמן בספקטרום של הצלחה, או ככל שאתה מחובק יותר על ידי הקהל ויש לך יותר ז'יטונים על השולחן, הכישלון יכול להופיע בכל רגע. אני מאוד אקזיסטנציאליסטי. זה כמו מה שהמלט אומר: 'להיות תמיד מוכן למוות - זה סוד החיים'.
"מבחינתי, ההצלחה יכולה להיות נגוזה ברגע אחד, מכל מיני טעמים. צריך לקחת את זה בחשבון, ואני משתדל להתייחס לזה בכל הצגה. זו פריזמה די פסימית, אבל היא אינסטינקטיבית: היא קשורה גם לעולם החרדות והאמוציות, וגם לעולם הערכי. במובן הערכי אני מאמין בעבודה קשה, ובמובן האמוציונלי אני לא חי בתחושת נינוחות תמידית. אבל אני לא מבטל את ההישגים שלי, ואת המקומות שבהם כן עשיתי נכון, אני לא סובל מרגשי נחיתות וחש המום שמישהו נתן לי צ'אנס. אני די ריאלי".
(חגית ברונסקי)