אביגדור ליברמן / צילום: תמר מצפי
מינויו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון עורר סערת רגשות בציבוריות הישראלית. אך דווקא אחד החסרונות שעליו הצביעו רבים - היעדר ניסיון ורקע צבאי אישי - נראה בעיניי כיתרון.
מאז מינויו של משה דיין לתפקיד שר הביטחון, ערב מלחמת ששת הימים - בלחץ דעת-הקהל, ותוך גרימת עוול היסטורי לראש-הממשלה המנוח לוי אשכול, מינוי שתרם בסופו של דבר לכשל חוצה-מערכות במלחמת יום הכיפורים, שהעמיד את המדינה בסכנה קיומית - השתרשה אצלנו תפיסה שלפיה אין מתאים מאיש צבא בכיר בדימוס, כדי למלא את תפקיד שר הביטחון.
אחרי דיין קיבלנו את רבי-האלופים (במיל') - יצחק רבין, אהוד ברק, שאול מופז ומשה-בוגי יעלון; וכן את האלופים-לשעבר ויצמן, שרון ומרדכי, ואפילו תת-אלוף (במיל'), בנימין (פואד) בן-אליעזר. בתווך, כיהנו רק שני שרים "אזרחיים" בתפקיד זה - משה ארנס (ב-3 סבבים), ועמיר פרץ. מנחם בגין ושמעון פרס מילאו את התפקיד בנוסף על תפקידם כראשי-הממשלה, לזמן קצר בלבד. ארנס ופרץ הוכיחו, כי גם אזרחים יכולים למלא את התפקיד לא פחות טוב משר ביטחון בעל ניסיון צבאי מפואר.
ארנס נחשב עד היום לאחד משרי הביטחון המצטיינים שהיו כאן. במהלך כהונתו הוא יזם את הקמת מפקדת כוחות היבשה ופיקוד העורף - דוגמאות ליוזמות פורצות-דרך. עמיר פרץ זוכה כיום לעדנה, לאחר שהתברר חלקו המכריע בהקמת מערכת "כיפת-ברזל", בניגוד גמור לתפיסת המערכת לגבי נחיצותה באותה עת.
בעולם המערבי זהו דפוס מקובל, ומרבית שרי הביטחון הם פוליטיקאים אזרחיים. בחלק ממדינות מערב אירופה אף כיהנו נשים בתפקיד הרגיש, ובממשלת גרמניה מכהנת היום אישה בתפקיד שר/ת הביטחון. לעולם אזכור את התמונה של שרת הביטחון הספרדית סוקרת משמר כבוד צבאי, כשכרסה בין שיניה, תמונה שספק אם נראה כזו אצלנו.
לכן, אין כל רע במינוי אדם אזרחי ללא רקע צבאי לתפקיד שר הביטחון. להיפך, שר שאיננו שבוי בתפיסות, במנטליות ובדפוסי ההתנהלות הצבאיים, ומשוחרר מכבלי הפרדיגמה הביטחונית המסורתית, יכול לספק נקודת-מבט רעננה, ו*-סליחה על הקלישאה, חשיבה מחוץ לקופסה, הדרושות כל-כך למערכת הביטחון.
נזכיר, כי מערכת הביטחון, על כל שלוחותיה, היא מערכת אנושית, משקית וטכנולוגית עצומה, החולשת על תקציבי ענק (60-70 מיליארד שקל לשנה, תלוי את מי שואלים), לא כולל הסיוע הביטחוני מארה"ב, התעשיות הצבאיות, ועוד הוצאות שמסתתרות בסעיפי תקציב עלומים. זוהי מערכת ארגונית מסועפת וענפה, שהפיקוח האזרחי עליה איננו מושלם, והיא דורשת ניהול מודרני ומתוחכם.
הדבר דומה לניהול תאגיד עסקי ענק. חלק גדול מהמטלות השגרתיות-ביורוקרטיות מבוצעות על-ידי דרגי הביניים. בראש הפירמידה ניצב מנהל, שתכונתו העיקרית - ועל בסיס זה הוא נבחר לתפקיד - יכולת הניהול. לשולחנו מוזרמות ההחלטות האסטרטגיות, והוא נדרש לקבוע סדרי עדיפויות, להציב יעדים, להבטיח מנגנוני ניהול ובקרה תקינים, ולקבל החלטות, שיצעידו קדימה את הארגון.
מנהל בכיר לא נדרש לניסיון ספציפי בתחום שבו פועל התאגיד. ניהול-הוא-ניהול-הוא-ניהול. כך למשל, ארז ויגודמן מונה למנכ"ל תאגיד טבע לאחר שהיה מנכ"ל מכתשים-אגן, ולפני כן של שטראוס-עלית. שלושת התחומים שבהם פעלו חברות אלה רחוקים ושונים זה מזה. ויגודמן נבחר למנהל, לא בשל היכרותו המוקדמת עם התחומים הללו, אלא בשל יכולות הניהול המוכחות שלו. מנהל טוב יודע ללמוד את תחום עיסוקו, אך הוא נבחן ביכולת הניהול של אנשים, תקציבים ומערכות.
יש יתרון נוסף לשר ביטחון בעל רקע אזרחי - נוסף לפיקוח על הצבא, למערכת הביטחון יש השלכות על תחומים אזרחיים רבים בחיינו. החל מחינוך (התלמידים של היום הם החיילים ואנשי הטכנולוגיה של המחר), דרך התיישבות (גרעיני נח"ל), פיתוח אזורי (העתקת בסיסי צה"ל לנגב), רווחה (אגף השיקום של צה"ל), סחר-חוץ (יצוא ביטחוני), שיכון ובינוי (הקמת שכונות לקציני הקבע), תקשורת (גלי צה"ל), רשויות מקומיות (היערכות לשעת חירום), דת (ישיבות הסדר), וגמור בתחום הטכנולוגי, שבו למערכת הצבאית יש השפעה עצומה על הפיתוח הטכנולוגי האזרחי.
מערכת הביטחון היא מקור עצום לרכש ולהצטיידות ממאות חברות ישראליות, ולדבר יש השלכות רוחב על המסחר והכלכלה. זה בוודאי נכון לאור ההתעקשות האמריקאית האחרונה, לגבי חבילת הסיוע הרב-שנתית, שכל כספי הסיוע (100%) יופנו לרכש פנים-אמריקאי ולא 75% כנהוג כיום. ובנוגע לתקציב הביטחון - מדי שנה בשנה צה"ל ומשרד הביטחון מתקוטטים עם משרד האוצר על גובה תקציב הביטחון. למרות הוועדות השונות שהציעו מתווה מוסכם, המו"מ בין המשרדים מתנהל ללא מסגרת כספית רציונלית, מושכלת וארוכת טווח. גם בהיבט הזה נדרש תיקון עומק, וגם בו לשר אזרחי, בעל ראייה רחבה, יש עדיפות על פני שר בעל עבר צבאי, הבא לשמר את עוצמתה היחסית של המערכת הביטחונית.
בצד המדיני, למשרד הביטחון השפעה ניכרת על עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי ויחסי החוץ של ישראל. אמ"ן הוא "המעריך הלאומי", ולעמדות מערכת הביטחון בסוגיות המדיניות-הביטחוניות יש חשיבות מוגברת, לעיתים עודפת, במערכת קבלת ההחלטות הישראלית.
בכל ההיבטים הללו, לשר הביטחון יש מה לומר ומה להציע; ולמי שמגיע מרקע אזרחי זהו דווקא יתרון. זה בעיקר נכון לשר שכבר כיהן בכמה תפקידים מיניסטריאליים אזרחיים מרכזיים, כליברמן.
דרושה - תפיסת ביטחון מעודכנת
מערכת הביטחון נדרשת בשנים האחרונות לעצב מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי ואסטרטגיית הפעלת הכוח. זאת בעקבות ולאור השינויים הגיאו-פוליטיים, המדיניים, החברתיים והטכנולוגיים, שפוקדים באחרונה את העולם בכלל ואת המזרח-התיכון בפרט. לישראל אין תפיסת ביטחון מעודכנת ומוסכמת, חרף הניסיונות לעצב תפיסה כזאת. זה ארבעה עשורים שישראל כבר אינה נדרשת להתמודד מול צבאות סדירים, על כל המשמעות הנלווית לכך מבחינה צבאית ולוגיסטית, ונאלצת להתמודד בסבבים כוחניים בעלי עצימות נמוכה. למרות זאת, תפיסות הביטחון, הרכש וההצטיידות כמעט לא עברו שינוי והתאמה.
למרות תרבות הפקת הלקחים שמעוגנת בצה"ל מראשיתו, המערכת בכללותה מתאפיינת בשמרנות מחשבתית. גם בהקשר זה, יש יתרון לשר אזרחי, שיכול לנער את החשיבה השגרתית, ולספק ראייה חדשנית, מתסיסה ושוברת מוסכמות. ליברמן כבר הוכיח שיש לו רעיונות בלתי-שגרתיים וחשיבה פורצת-דרך בשורה של סוגיות לאומיות.
מעל הכול, משרד הביטחון, כממונה על הצבא מטעם הממשלה, נדרש להגדיר מחדש את היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, ואת הכפיפות של אנשי הצבא לממשלת ישראל, שהיא המפקד העליון של הצבא, כפי שמעוגן בחוק יסוד הצבא. משהו בהיררכיה הברורה הזאת התרופף בזמן האחרון, ושר ביטחון אזרחי יכול לחדד את ההבחנות הללו, שהן בליבה של כל דמוקרטיה מערבית.
אסור שיובן מכך, ששר הביטחון נדרש א-פריורי להציג גישה לעומתית למערכת הביטחון. להיפך. שר הביטחון נדרש לעבודת צוות הרמונית עם מפקדי הצבא ועם ראשי המערכת הביטחונית, על בסיס ניסיונם הממושך, הידע והגישה המקצועית שמאפיינת אותם בדרך-כלל. כלומר, שר ביטחון טוב יישפט הן ביכולת שלו לעבוד בצוותא עם המערכת הביטחונית והצבאית, והן ביכולתו לאתגר אותה מעת לעת בחשיבה רעננה. לשר ביטחון בעל רקע אזרחי יש יכולת טובה לעשות זאת.
■ הכותבת היא מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".