חבל אילות / צילום: איל יצהר
יום ראשון בערבה. מד הטמפרטורות מראה חמישים מעלות. פה ושם אפשר לראות תרמיקה, זרם אוויר חם היוצר משפך הפוך של חול ואבק (כמו מיני טורנדו) נודדת במדבר הריק, הנפלא והאדיש לכול - גם לבחירות הנערכות השבוע לראשות מועצה אזורית חבל אילות. כשהעיתון הזה יגיע אליכם, יכהן פה כבר ראש מועצה חדש, ואלא אם כן קרה הבלתי יאומן, יהיה זה חנן גינת מקיבוץ סמר.
חבל אילות היא המועצה האזורית הדרומית ביותר בארץ, והשנייה בגודלה - היא משתרעת על שטח של כ-2.2 מיליון דונם (כעשירית ממדינת ישראל), ש-95% מהם שטחי אש ושמורות טבע (בעיקר שמורת הטבע בקעת תמנע). על השטח העצום הזה יושבים בסך הכול 4,611 תושבים ב-12 יישובים, מתוכם עשרה קיבוצים ושני יישובים קהילתיים. עוד מעט יהיה פה גם שדה תעופה חדש, והוא הולך ונבנה במרץ.
למדבר, כאמור, לא אכפת מהבחירות למועצה וממי יעמוד בראשה, אבל לתושבי חבל אילות אכפת ועוד איך - אלה בחירות משמעותיות ביותר עבורם. ראשית, לא נערכו פה בחירות כבר עשר שנים. ראש המועצה היוצא, אודי גת מקיבוץ קטורה, הודיע לאחרונה על פרישה אחרי כהונה של 16 שנה והוא אהוד פה מאוד על כולם. כמתנת פרידה לתושבים השאיר אחריו שיפור של הטבות המס (12% עד תקרת הכנסה שנתית בגובה 192 אלף שקלים ברוטו, יותר מאשר באילת) והסכם עם צה"ל על תשלומי ארנונה, שיעשיר את קופת המועצה ב-31 מיליון שקלים בשנה (כשליש מהכנסות המועצה).
אבל הסיבה העיקרית לעניין שיש פה בבחירות היא שלראשונה אי-פעם העז אדם שאינו קיבוצניק, צדוק לוי פירסק שמו, להציג מועמדות לראשות המועצה. עניין שהציף כמה סוגיות - כמו טענה על העדפה לטובת הקיבוצים - וגרם לסערת רוחות בסגנון מדברי-קיבוצניקי. סוערת וייצרית, אבל מנומסת ומודחקת. מעין תרמיקה פוליטית בכוס מים.
לוי פירסק הוא תושב באר אורה, מול שדה התעופה, יישוב קהילתי חדש המציג את נתוני הצמיחה המהירים ביותר בערבה. היישוב, שהוא בעצם פרבר שינה של אילת, שילש את עצמו בשנים האחרונות. כיום יש פה 180 משפחות ולפי התוכנית הוא יגדל עד ל-600 משפחות ויהפוך ליישוב הגדול במועצה (כיום זה קיבוץ יטבתה). הקיבוצניקים לא לקחו את זה הכי בקלות, מיהרו להציג שני מועמדים משלהם, שאחד מהם (אבי גורפינקל מיטבתה) פרש כדי לא לפצל את הקולות ולגרום חלילה לניצחון של זה שרק מקרוב בא.
כל מי שאני מדבר איתו בערבה שואל את מי הבחירות האלה מעניינות בעצם. אני מסביר שמהרבה בחינות זה קונפליקט נהדר, דווקא בגלל שיש בו משהו נורא ישן ונורא לא אופנתי. אין בו זכר לשלל הקונפליקטים הישראליים - זה לא ימין נגד שמאל, מזרחים נגד אשכנזים או דתיים נגד חילוניים, אלא קיבוצניקים נגד עירוניים (או עירניקים, כמו שהם מכונים במין חיבה מזלזלת). מתי קרה דבר כזה לאחרונה? מתי יקרה שוב?
לבאר-אוראים אין בעיה לדבר על זה, אבל הקיבוצניקים (לפחות לציטוט) מנסים להסתיר, ודווקא ניסיונות ההסתרה המגושמים שלהם, כמו גם ההכחשות הרפות, חושפים שיש פה משהו ועוד איך. "השאלה פה היא לא, ומאוד חשוב לי להקפיד על כך, שאלה של קיבוצניקים מול מי שאינם קיבוצניקים", אמר המועמד הפורש גורפינקל לעיתון המקומי "קצה המדבר" (אחלה עיתון!). "ההכנסה של השיח - קיבוצניקים נגד השאר, היא לא לרוחי. התפקיד של כולנו הוא להכניס את השד חזרה למקום ששדים צריכים להיות בו. לא נגזר עלינו לחיות זה לצד זה - בחרנו לחיות זה לצד זה".
המועמד חנן גינת, כמו גם ראש המועצה היוצא, מכריזים חזור והכרז על הצורך "לחבק" את באר אורה. מישהו צריך עוד הוכחה? הם גם קצת צודקים - אחרי הכול, הם הקימו את המקום, שמרו עליו, נצרבו בשמש הלוהטת, שתלו פלפלים ותמרים, קטפו אותם. הם לא באו הנה בשביל החינוך או בשביל לבנות וילות.
נכון לעכשיו, ברור שלמועמד מבאר אורה - המהווים כ-15% מתושבי החבל - אין סיכוי לנצח והתוצאה ברורה מראש. עצם הצפת הבעיה היא העניין, והמבחן האמיתי יהיה בבחירות הבאות. "לפנינו דרך ארוכה ומאתגרת", כתב לוי פירסק במכתב שבו הודיע על מועמדותו, "שבמהלכה יצטרכו לחול שינויים נוספים, לא רק במוסדות המועצה אלא גם באופן בו מקבלים חברי הקיבוצים את תושבי באר אורה כבעלי זכויות שוות, למרות שאינם חברי קיבוצים ולמרות שהגיעו 'אחרונים'". או כמו שאמר לי תושב אחר של באר אורה: "הם מתייחסים אלינו פה כאילו אנחנו אילתים", וזה כנראה עלבון חריף מאוד.
הארנונה הגבוהה בארץ
אני מנסה לתפוס את לוי פירסק, העובד באילת כמתאם מערכות המידע במכון למדעי הים, אבל לא מצליח. אחרי מי יודע כמה מסרונים, מיילים, הודעות, שיחות שלא נענו, שיחות שהתנתקו ושיחות קצרצרות שהכילו משפט בנוסח "חמש דקות אני חוזר אליך", הצלחתי לבסוף לתפוס אותו לחצי דקה. "החלוקה הדמוגרפית ברורה", אמר לוי פירסק, "לא אנצח הפעם, בזה אין ספק. על מנת לשנות צריך להמשיך ולעבוד".
מה שמעסיק את תושבי באר אורה, מלבד קבלתם כשווים על-ידי הקיבוצניקים (בהצלחה עם זה, כמו שאומרים. יידרשו אלף שנות כדי לעקור את ההתנשאות ואת ההסתגרות הקיבוצניקית המקסימה בדרכה), זו הארנונה. באופן מוזר למדי, בחבל אילות משלמים את הארנונה הגבוהה ביותר בארץ - 74 שקלים למ"ר (בתל אביב, לדוגמה, משלמים כ-42 שקל למ"ר), ועוד מחשבים את הנכסים בשיטת ברוטו ולא נטו. ואם זה לא מספיק, אנשי באר אורה טוענים שהם מקבלים פחות שירותים מהקיבוצניקים.
את אודי גת, ראש המועצה שפורש אחרי 17 שנה, מוקף באהבת תושבי הערבה, אני תופס אחרי ערב הוקרה שנערך לו והיה, לפי העדויות, מרגש. "אני בהחלט מרגיש הקלה", אומר גת, "אמנם נהניתי מכל רגע, אבל זו מעמסה גדולה והרבה אחריות. רציתי לעזוב במצב טוב, לא לחכות לתחושת העייפות והשובע. בזמן שלי גדלה האוכלוסייה בחבל אילות ב-70%. זה אמנם מספרים קטנים, ובכל זאת - זה לא צחוק. אף קיבוץ אצלנו לא רעב ללחם. אני משאיר אחריי מועצה טובה וזה זמן טוב להמשיך הלאה".
בשורת ההישגים מונה גת את ההסדר על הטבות המס ואת הסדר הארנונה, כמו גם את הקמת המרכז המדעי ביטבתה ("שיכול למשוך הנה לא רק אנשי חקלאות ותיירות, אלא גם מדענים"); ואת האנרגיה המתחדשת: "80% מהחשמל של אילת מיוצר אצלנו. זה מכניס כסף, מייצר מקומות עבודה וממתג את המקום". בשורת האתגרים לממשיכו הוא מונה יצירת מקומות עבודה, פיתוח החקלאות והתיירות ומשיכת תושבים נוספים.
שתי סוגיות יעסיקו את הממשיך שלך: הארנונה והשילוב של באר אורה - ויישובים קהילתיים אחרים - עם הקיבוצים.
"בוא נתחיל עם הארנונה. נכון, היא גבוהה. גבוהה מאוד. היא נקבעה לפני עשרים שנה, ב-96', לפני שנכנסתי ומאז צמחה רק בהצמדות מאושרות. היא גבוהה מסיבה פשוטה מאוד: יש לנו מעט מאוד שטחי תעשייה ומסחר, הרוב פה זה מגורים (בהתחלה נכנס מעט מאוד כסף מהצבא). ואם רוצים לתת לתושבים שירות טוב ומקיף - זה עולה כסף.
"תשמע, אנשים לא באים לגור בחבל אילות בגלל החום, כן? או לפחות לא רק בגלל החום. יש שבאים מאידיאלים, אבל הרבה מאוד באים בגלל החינוך, ובשביל חינוך טוב - כלומר כיתות קטנות, ריבוי מגמות, הסעות וכו' - צריך לשלם, אין מה לעשות. מה גם שאצלנו זה הכול כלול - אתה לא משלם עוד משהו בנוסף. השכנים שלנו בערבה התיכונה אמנם משלמים ארנונה נמוכה מאוד, אבל כשמצרפים לזה את מסי האגודות והוועד המקומי, זה לא יוצא להם הרבה יותר זול. הארנונה גבוהה, אבל רובה חוזרת לתושב".
יש פה גם אלמנט פסיכולוגי. אלה שאינם חברי משק קיבוצי טוענים שהקיבוצניקים, כמוך, לא מוציאים שקל מהכיס ולא מרגישים כמה זה יקר.
"נו... זו אמירה פתטית. אנחנו בחרנו בדרך החיים הזו, הקיבוצית. אז נכון, אנחנו לא הולכים לבנק, אבל העמדנו לנו גזבר והוא עושה את זה בשבילנו. אל תשכח גם שהמשכורת של הקיבוצניק נמוכה יותר והעיקר - שאנחנו משלמים אותו דבר בדיוק, וכולם מקבלים את אותם השירותים".
הבתים שלכם גם קטנים יותר.
"בדיוק. בקטורה כולם גרים בבתים של שמונים מטר. אנשי באר אורה ידעו מה הארנונה ולאן הם באים, כן? ובכל זאת בחרו להתפרע ולבנות בתים של 200 ו-300 מטרים עם בריכה - ואז להתלונן על הארנונה. אבל אל תבין אותי לא נכון - באר אורה זה הבייבי שלי. בפועל, אני זה שהקמתי אותה ותמכתי והכול".
לאן פניך?
"קודם כול, לנוח קצת, לקחת צעד אחורה. אחר כך בטח אשתלב ואמשיך לתרום לנגב ולערבה. חשוב לי לומר לך עוד משהו: באר אורה היא לא איום על החבל, להפך. בלעדיה הוא היה מתפרק ולא מצליח לעמוד בפני עצמו. אני שמח שהם באו, והם משתלבים נהדר. יצרנו פה סיפור הצלחה ואני בטוח שגם המועמד שלהם (לוי פירסק), שאיני מכיר אותו, יופתע מכמה שלא יצביעו לו בבית שלו. גם תושבי באר אורה יודעים למה הם באו הנה ועל מה חשוב להם לשמור. אתה לא יורק על דבר כזה".
השמנה והסלתה של אילת
אנחנו מגיעים לבאר אורה ויוצאים מהאוטו. חם זו לא מילה. חמישים מעלות, רוח קדים נושבת בעוצמה יבשה וצולה אותך מבפנים ומבחוץ. המקום ריק לגמרי, כיאה לפרבר שינה. הבנייה נמוכה, חומה וצפופה מדי לטעמי - באתם עד הנה לגור במדבר, למה להצטופף?
אנחנו פוגשים את מירב הגלילי. עשר שנים היא בבאר אורה, חלק מהגרעין המייסד. עוסקת בחינוך, בעיקר בתחום הארגוני. "למדבר", היא אומרת, "יש מערכת סינון משלו. זה לא עיר. מי שלא מתאים, נפלט. צריך להתרגל לריק הזה, לאין. עברנו הנה מאילת בגלל החינוך, כמו הרוב פה. זו השמנה והסלתה של אילת, אפשר לומר".
"היינו צריכים ללמוד שפה אחרת", היא אומרת, "שפה התיישבותית, שפה ערכית. גם הילדים וגם ההורים. פה עוסקים במהות, לא בהישגיות. וזה נכון שבאר אורה הפר את האיזון - עד אז היו פה רק קיבוצים". שחר, בעלה, שוטר חתיך וחסון, נכנס רק לרגע לקחת משהו: "בהתחלה נחשבנו לשכונה של אילת, ככה התייחסו אלינו. קיבוצניקים תמיד קצת מתנשאים ומסתגרים", הוא אומר - "אני קיבוצניק בעצמי, תאמין לי שאני יודע מה זה. חוץ מזה, חולבים אותנו בארנונה. אני בטוח ששדה התעופה ירים את המקום, גם את הערך של הדירות. הרעש יפריע, אבל בחישוב הכולל זה יעשה לנו רק טוב".
מירב סומכת על חנן גינת, בעיקר בגלל מעורבותו בחינוך. "צדוק אדם חיובי", היא מתייחסת ללוי פירסק, "והוא גם שכן, אבל אני אצביע לחנן". כמו רבים, גם היא שמחה על עצם העובדה שהסוגיה עלתה לאוויר החם של המדבר.
איפה רואים או מרגישים את ההעדפה לקיבוצים?
"זה מתחיל בישיבות מליאה. אצל הקיבוצניקים זה תפקיד, אצלנו התנדבות. אז פה ושם מפספסים ישיבות ולא תמיד יש מי שישמיע את קולו של היישוב".
אבל מה הקול הזה רוצה לומר?
"אתה צודק", אומרת מירב, "היישוב עוד לא יודע מי הוא ומה הוא. אבל אנחנו רוצים להיות נוכחים. יש גם סוגיות מעשיות יותר, כמו למשל ההזנה בבתי הספר, אבל הכול פתיר. המרקם פה נכון. הראש צריך להיות קיבוצי - אלה ערכים של התיישבות, של כבוד האדם והסביבה, של ביחד. אלה ערכים שקצת נכחדים ולי חשוב לשמר אותם. אני רוצה שהם ימשיכו לתת את הטון. מצד שני, צריך גם לחדש, אבל בקיבוצים החדשנות הרבה פעמים נתפסת כאיום. עובדה שאף אחד אפילו לא התמודד מול אודי גת עד היום. קיבוצניקים הם קצת קיפודים", היא מסיימת בחיבה אמיתית (באמת אמיתית) לשכניה.
אלון אליאור, המכהן בוועד היישוב (ארבע שנים בבאר אורה) מצליח להסביר לי טוב יותר - והרבה יותר לאט - את הטענות בעניין הארנונה, עד שאני מבין: ברור שכולם משלמים אותו דבר, ביישוב, בקיבוץ או בהרחבה. אלא מה? בקיבוצים המערכת מעגלית יותר. כך, לדוגמה, יש מזכיר קיבוץ, אחראי חשמל, אחראי בינוי וכדומה - אנשים שזה תפקידם. אבל ביישובים קהילתיים אין את זה: "אנחנו צריכים לשכור כל דבר ולשלם עליו, כך שלמעשה, על כל שקל שחוזר הקיבוץ 'מקבל' יותר". יש עוד הבדלים שיש להם השפעה כלכלית ניכרת: לקיבוצים יש מקורות הכנסה נוספים - תחנת דלק, קניון, מפעל או חקלאות - ליישוב הקהילתי אין דבר מכל אלה. "אנחנו מממנים את היישוב בצורה פרטית לגמרי, מכיסנו, ולכן אנחנו תמיד בפיגור אחרי הקיבוצים".
"וזה יותר מזה", ממשיך אליאור, "בקיבוץ, הנכסים שייכים לקיבוץ. חבר מקבל בית של מאה מטר מהקיבוץ כשיש לו משפחה וילדים, נניח, וכשהוא מזדקן והילדים עזבו את הבית, הקיבוץ יכול להעביר אותו לבית קטן יותר. לנו, כמובן, אין את זה. מה נעשה עם הבית הגדול כשנזדקן? או נמכור או נשכיר. ניאלץ לעזוב". הארנונה, לטענתו, היא "חסם בפני התפתחות היישוב".
אז מה אתם רוצים בעצם?
"שני דברים. א, צריך להוריד את הארנונה לרמה של יישובים אחרים ומועצות אחרות. ב, צריך להיות נתק בין השירותים שמקבל היישוב לארנונה שמשלמים. אנחנו משלמים הכי הרבה, אבל ממש לא מקבלים הכי הרבה. האינטרס שלנו ושל הקיבוצים זהה בהורדת גובה הארנונה, אבל שונה לגמרי ברמת השירות. קח לדוגמה את פינוי הגזם, כן? להם יש אדם שאחראי, אנחנו צריכים לשכור קבלן".
עוד טענה של תושבי באר אורה היא בנוגע למליאת המועצה שאליה נשלח נציג מכל יישוב. כלומר, היא לא משקפת את היחס הדמוגרפי. בבאר אורה יש עוד רגע מאתיים משפחות וקולן נשמע כמו ה-30 משפחות של חלק מהקיבוצים. "לפעמים המועצה לא רואה את היישוב", אומר אליאור. "בבחירות האלה צדוק לא ינצח, זה ברור - למרות שהוא אדם אינטלקטואל וחריף וראוי והכול - אבל טוב שהוא הציג מועמדות וטוב שהוא מראה את הדרך ואת הכיוון. אל תבין אותנו לא נכון - היה לנו אמון מוחלט באודי גת ויש לנו אמון בחנן. אחלה בן אדם. אשתי מצביעה לו. הוא יהיה ראש מועצה מצוין. אני מדבר על הזכות של מי שלא קיבוצניק להתמודד ולהנהיג".
עליה אין חולק.
"אז זהו, שיש חולק. אנחנו שומעים אותם, תאמין לי. הם מדברים על 'חשש' מראש מועצה שאינו קיבוצניק. חלילה שיהיה ראש מועצה לא משלהם".
"אנחנו לא במאבק"
המזנון של יטבתה. אנשים, בדרך לאילת או ממנה, מצטלמים עם פרות מפיברגלס - מראה משונה. במרכז המדע והמחקר של ים המלח והערבה אנחנו פוגשים את ד"ר חנן גינת, שמגיע במכנסיים קצרים, חולצת טריקו מהוהה ונעלי עבודה. חייכן ונמרץ ושזוף. ואף שהוא מודה שאלה בחירות משמעותיות, הוא תוהה: "מה מביא אתכם הנה ואת מי זה מעניין?".
גינת, שהקים את מרכז המדע, בא מחינוך. מ-79' הוא בערבה, ניהל את בית הספר האזורי תשע שנים, עד 2004, ואוהב לדבר על אנרגיה ועל חקלאות. "אל תראה אותי ככה קיבוצניק", הוא מתלוצץ, "אני אצולה - תלמה ילין הייתה סבתא שלי".
"יש לי ראייה ציונית וחזון, כמו שאמר כאן בן גוריון (בשנת 1957, כשהקיבוץ אוזרח מהיאחזות נח"ל) - תעזו, תתמידו, תצליחו. אני רוצה להמשיך את הקו הזה".
מה הקו הזה?
"ליישב את המדבר, לפתח את החקלאות, לחזק את התיירות, להביא לפה עוד אנשים, להצעיר את האוכלוסייה - המייסדים של יטבתה כבר בני 80 - להביא לפה חבר'ה בני 30 עד 45, כאלה שגמרו את שביל ישראל".
קריטריון מעניין.
"הגידול של באר אורה, למשל, הוא דוגמה מצוינת. אני מאוד שמח על באר אורה, חבר'ה שבאו הנה בשביל החינוך וכמובן בשביל המדבר. אלה אנשים מצוינים. אני יודע שהנושא של הארנונה מטריד אותם מאוד. אני מבטיח לבדוק את זה. שמע, כולם משלמים אותו דבר, זה לא שבקיבוצים משלמים פחות, מה גם שיש מגוון רחב של קיבוצים - משיתופיים לגמרי, דרך כאלה בתהליכי הפרטה, כולל הרחבות שבהם מתגוררים אנשים פרטיים. הכול ייבדק בשקיפות".
גינת, והאמת שגם אני, מעדיף לדבר על גיאולוגיה מאשר על פוליטיקה. תחום המחקר שלו הוא "שינויי אקלים במדבר צחיח קיצון". בימים אלה הוא עוסק בהיערכות ראשונית לצונאמי במפרץ אילת.
נשמע לא סביר.
"באילת היה צונאמי לפני 2,400 שנה, ולפני 700 שנה היה צונאמי באשדוד, אז מי יודע. יש פה שאלה מחקרית - האם המפרץ הצר והעמוק יגדיל או יקטין את הצונאמי?".
ההיגיון אומר שזה יגדיל את העוצמה, כמו שצינור צר משפריץ יותר רחוק. אבל מצד שני, הצונאמי יהיה צר יותר.
"ההיגיון שלך עובד בסדר גמור. זה לא רק עניין בלעדי שלנו, למועצה יש גבול של 200 קילומטר עם ירדן ואנחנו עובדים איתם בשותפות. אני הייתי בירדן משהו כמו 90 פעם".
וכשתיבחר, תעזוב את הכול?
"אעזוב את בית הספר, אולי אשאר רק להנחיה של עבודות גמר - התלמידים פה עושים דברים נהדרים. ארצה גם להשקיע 10% מזמני במחקר, וכמובן לטייל. זה מעניין וחשוב והרעיונות הכי טובים מגיעים בשטח. זה רק יוסיף לתפקיד. יש לי אידיאולוגיה בעניין הזה. חשוב לטייל".
"יש פה בחבל משהו משפחתי", הוא מסכם ו"אנחנו רוצים לחבק את החבר'ה מבאר אורה. ואם יום אחד יהיה ראש מועצה מבאר אורה - על הכיפק".
היום הזה יגיע ככל הנראה.
"מעולה. אנחנו לא במאבק. נכון שהיום 80% הם קיבוצניקים, אבל דברים משתנים".