פסטיבל קואצ'לה 2015 / צילום: רויטרס
כשפסטיבלי המוזיקה החלו לתפוס תאוצה, היו ההתכנסויות בוודסטוק שבארה"ב, באי ווייט שבתעלת למאנש ובגלסטונברי שבבריטניה אירועי תרבות-נגד רוויים ברוח ההיפית. מאז חלפו 40 שנה, ומופעי מוזיקה מתחת לכיפת השמיים הפכו לתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים ונשלטת בידי שתי חברות ענק אמריקאיות: לייב ניישן ו-AEG לייב.
במקרים רבים מדובר באותם אמנים, אך ההיבט הכלכלי השתנה. בוב דילן, The Who, ניל יאנג, האבנים המתגלגלות ופול מקרטני - כולם הופיעו בפסטיבלים של שנות ה-60 וה-70, שרבים מהם היו חינמיים. באוקטובר יופיעו כל הרוקרים המזדקנים האלה בפסטיבל קואצ'לה באינדיו, קליפורניה, ומחיר כרטיס ל-3 ימים הוא 399 דולר.
פסטיבל קואצ'לה מופק בידי Goldenvoice, אחת החטיבות של AEG לייב, שנמצאת בבעלות המיליארדר פיליפ אנשוץ. על-פי המגזין בילבורד, אשתקד נמכרו לו 198 אלף כרטיסים, והכנסות המכירה הסתכמו ב-84.3 מיליון דולר - שיא עולמי לפסטיבל.
ארבעת הפסטיבלים הבאים בעלי שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר בארה"ב שייכים ללייב ניישן, ששווי השוק שלה עומד על 4.6 מיליארד דולר, ושבעלת המניות הגדולה ביותר שלה היא ליברטי מדיה של המיליארדר ג'ון מאלון.
פסטיבל גלסטונברי, שצפוי למשוך קהל של 175 אלף איש בסוף השבוע הבא, ממשיך להיות עצמאי ומנוהל באופן משפחתי. אך הפסטיבל הזה, הגדול ביותר בעולם מתחת לכיפת השמיים, יוצא מהכלל במובנים רבים.
ב-10 השנים האחרונות רכשו לייב ניישן ו-AEG לייב עשרות פסטיבלים ברחבי העולם, כולל Summer Sonic בטוקיו ופסטיבלי הערים רידינג ולידס בבריטניה. AEG לייב רכשה אשתקד את גרעין השליטה בפסטיבל Hangout Music באלבמה. המודל העסקי של שתי החברות הוא הפיכת אירועים בעלי מקדם סיכון גבוה, התלויים במזג האוויר, למיזמים בני-קיימא ורווחיים. שתי החברות מסוגלות להביא את האמנים הגדולים ביותר בעולם ממקומות מרוחקים, ויש להן האמצעים לספק לאלפי אנשים מזון, שירותי תשתית וביטחון במשך כמה ימים.
"לא גילינו זה עתה את תעשיית הפסטיבלים", אומר ג'ו ברכטולד, סמנכ"ל התפעול של לייב ניישן. "זה עמוד התווך של עסקי המופעים שלנו ב-10-15 השנים האחרונות".
מושכים את דור ה-Y
לדומיננטיות הגוברת של שתי החברות יש השלכות מעמיקות על האמנים, אוהבי המוזיקה ופסטיבלים מתחרים. "יש השואלים אם ההשתלטות של התאגידים על התחום היא דבר טוב או דבר רע", אומר כריס קארי מחברת המחקר Media Insight Cosulting. "התשובה היא: תלוי. במובנים מסוימים פירוש ההשתלטות הוא שאתה יותר יעיל. אתה מקבל עמדות מיקוח טובות יותר. אתה יכול לעשות עסקאות עולמיות שמביאות תועלת לאירועים קטנים".
אך הקונסולידציה יוצרת גם סיכון של דחיקת היצירתיות אל מחוץ למגזר. בתארו את השפעת לייב ניישן ו-AEG, אמר אחד האנליסטים המתמחים בתעשיית המוזיקה: "הסיכון הוא שהם קונים פסטיבלים מעניינים והופכים אותם לפחות מעניינים".
לייב ניישן ו-AEG ביצעו רבות מהוצאותיהן בארה"ב, שבה נדבקו הקהל ומקדמי המכירות בקדחת הפסטיבלים רק בתחילת שנות האלפיים, הרבה לאחר שאירועים שאורכים סוף שבוע שלם הפכו לתופעה נפוצה באירופה.
לייב ניישן אמרה כי תמשיך לתור אחר הזדמנויות רכישה, וציינה כי בארה"ב ובאירופה נותרו רק "קומץ" יעדים מעניינים, אך "אסיה ואמריקה הלטינית בשלות במיוחד ליותר, ביחס למה שכבר יש להן".
פול ריד, מנכ"ל איגוד הפסטיבלים העצמאיים בבריטניה (AIF), אומר כי AEG לייב ולייב ניישן הופכות "לעוצמתיות ואגרסיביות יותר" במקביל לרכישת פסטיבלים אטרקטיביים קטנים יותר.
מקדמי פסטיבלים עושים כסף בכמה דרכים. מרבית ההכנסות ממכירת הכרטיסים משמשת לתשלום לאמנים, אך מפעילי הפסטיבלים מגדילים את שולי הרווח שלהם באמצעות מכירות באתר הפסטיבל עצמו ובאמצעות מכירת חסויות לתאגידים.
לדברי ברכטולד מלייב ניישן, 10% מ-63 מיליון בני האדם שלקחו חלק ב-2015 באירועי החברה, השתתפו בפסטיבלי מוזיקה. שיעור ההוצאה לאדם בקרב משתתפי הפסטיבלים גבוה יותר מאשר בקרב הקהל במופעי מוזיקה בודדים, מכיוון שהם קונים מזון, משקאות ומוצרים אחרים במשך כמה ימים רצופים.
לייב ניישן מפעילה כ-70 פסטיבלים ברחבי העולם. ב-2014 היא שילמה על-פי דיווחים 125 מיליון דולר עבור גרעין השליטה ב-C3 Presents, המפעילה פסטיבלים בארה"ב, כולל לולהפלוזה ו-Austin City Limits.
החברה אמרה כי אחת הסיבות להתמקדותה באירועים אלה היא שהם מושכים קהל מבני דור המילניום, שמתמקדים יותר ברכישת חוויות מאשר ברכישת מוצרים. עובדה זו מושכת נותני חסות תאגידיים שמנסים להגיע לקהל צעיר יותר, בתקופה שבה עובר קהל זה מצפייה בטלוויזיה לבילוי זמן במדיה החברתית.
Barclaycard, כרטיס האשראי של ברקליס, מעניקה את החסות לפסטיבל British Summer time של AEG לייב בהייד פארק בלונדון. באדוויזר מעניקה את החסות לפסטיבל Made in America שמפעילה לייב ניישן, ושהושק ב-2012 בידי הראפר ג'יי זי. קוקה-קולה, חברת המשקאות הבלגית-ברזילאית אנהאוזר-בוש ופפסיקו נמנות עם נותנות החסות הגדולות ביותר של פסטיבלים. "מטרתנו היא לזכות באהדתו של דור הצרכנים החדש - בגירים צעירים שכבר הגיעו לגיל שבו מתיר להם החוק לצרוך אלכוהול", אומרים באנהאוזר-בוש.
לפי חישובי חברת הייעוץ IEG, תפחו ההוצאות על חסות למופעי מוזיקה בצפון אמריקה מ-1.09 מיליארד דולר ב-2010 ל-1.34 מיליארד דולר ב-2014.
ההוצאות תופחות, והרווח מצטמק
לייב ניישן ו-AEG לייב גם הרימו את הרף לפסטיבלים באמצעות הגדלת התשלומים לאמנים, ובאמצעות עריכת אירועים נלווים למופעי המוזיקה, כגון מופעי בידור של קומיקאים, תיאטרון ואירועי אמנות. לדברי גורם שמקדם את הפסטיבלים ברידינג ובלידס, ב-2014 חל זינוק של 400% תוך 10 שנים בתשלומים לטאלנטים בולטים.
סקר הקהל שערך ב-2015 איגוד הפסטיבלים העצמאיים בבריטניה, העלה כי 54% מהקהל בפסטיבלים בודקים קודם כל את אופיו הכללי של הפסטיבל לפני שהם רוכשים כרטיס, בעוד ש-7.7% בלבד מחליטים להשתתף בפסטיבל רק על סמך אירועים בולטים המתקיימים במהלכו.
"אנשים צעירים יותר רוצים לבחור את ההרפתקה שלהם יותר מאשר סתם לעמוד באיזה שדה ולצפות בלהקה החביבה עליהם תוך לגימת סיידר", אומר ריד, מנכ"ל האיגוד.
מגמות אחרות, כגון הצורך ליצור אופציות "קמפינג מותרות" ואופציות ספא למשתתפי שרוצים לחסוך לעצמם מגורים באוהל והתבוססות בבוץ, הגדילו גם כן את עלויות ארגון הפסטיבלים.
כל זה מגביר את הלחץ על הפסטיבלים העצמאיים. אפילו גלסטונברי, שמופק בידי מייקל איוויס ובתו אמילי במחוז סומרסט שבבריטניה, עשה רווח לפני מס בסך 86 אלף ליש"ט בלבד על הכנסות של 37.3 מיליון ליש"ט ב-2014. "שולי הרווח צרים מאוד. ההוצאות תופחות לכולם. אם אתה מפעיל פסטיבל עצמאי, תראה בעצמך בר-מזל אם תצליח להגיע לנקודת האיזון תוך 4-5 שנים", אומר ריד.
לייב ניישן צופה שהפסטיבלים ימשיכו להיות פעילות עסקית אדירה ברחבי העולם. "אחד הדברים שהשתנה באופן מהותי הוא שפייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם מאפשרות למעריץ בקולומביה לשמוע על מוזיקה חדשה ממש באותו הזמן כמו המעריצים בלוס אנג'לס ובלונדון", אומר ברכטולד. "כשביונסה השיקה את אלבומה החדש, 'לימונדה', זה היה אירוע עולמי. מעריצים בפרו, בפורטוגל ובפולינזיה האזינו למוזיקה, ויש ביקוש עולמי. האופן שבו מעריצים לומדים על יצירות חדשות ורוצים לראות את האמן משתנה, ופסטיבל הוא דרך נפלאה לקשר ביניהם".