מותה של הפסאדה
עת הגיעו שועי הארץ במיטב מחלצותיהם אל חוות רונית לחגוג אתמול (ב') את נישואיו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לבח"לתו, התרחשה בחניית אולם האירועים היסטוריה שידורית קטנה. כתב חדשות 10, עקיבא נוביק, שכמו עיתונאים אחרים גם ממנו נשללה הזכות לקחת חלק אקטיבי ברחבת הריקודים והוא נותר בחוץ, החליט להעביר את שיעמומו בשידור ישיר של רגעי הבטלה שלו. הוא לא ביקש סיב מהאולפן ולא נזקק לצלם, הוא פשוט לקח את המכשיר הסלולרי שלו, שהיה בשלבי סוללה אחרונים, והחל לשדר בשידור ישיר באמצעות אפליקציית הלייב וידאו של פייסבוק.
נוביק, שריתק אליו בסך-הכול כ-200 צופים, לא היה הראשון שעשה זאת, אבל הוא עשה את זה באופן מדויק בבלתי אמצעיותו. הוא דיבר באופן חופשי ומלא הומור, מהסוג שלא היה עובר שידור בחדשות 10, וצילם את עמיתיו העיתונאים ברגעי מנוחתם המתסכלת ואת הפוליטיקאים והאורחים שצעדו לאירוע היוקרתי.
במשך דקות ארוכות הוא כיוון אליהם את המצלמה, ושם ללעג את הטקס כולו. לא את טקס החתונה חלילה, אלא טקס "האירוע החדשותי" שאמור היה להתנהל סביבה. כתבים מחויטים מפנים מיקרופונים לפוליטיקאים, שעונים בפלקטיות על מה שאין בו כל חשיבות. כאן ראינו עיתונאים שמכלים את זמנם, פוליטיקאים שמתחנפים לרבנים, וחברי כנסת שהם בסך-הכול אורחי חתונה, שלא הביאו צ'ק וחותכים הביתה מיד אחרי שהראו את פרצופם. שידור הפייסבוק של נוביק הוציא את האוויר ממה שבדרך-כלל רואה אוויר והוסיף לו ממד חדש.
מסקנה מרכזית שעלתה מצפייה בשידור של נוביק, הייתה עד כמה מזויף המסך שלנו. כמה מהדברים שהתקשורת מייצרת נעשים פשוט כי "ככה עושים". כי ככה עשו עד היום, וכי ככה מאמינים שאנחנו אוהבים, וככה זה צריך להיעשות - הישיבה באולפן, הלבוש והאיפור, הטון הרציני, האורך והרוחב, המילים וחיתוכן.
אפילו העימותים המקוטבים והקולניים נעשים על-פי נוסחאות שחוקות של שמאל מול ימין. תוכניות שלמות מבוססות על קטטות מהונדסות בין חשודים מיידיים, שמדמים שוב ושוב זעם צודק בגין אותן דעות תבניתיות. כותרות מופרחות לשם הפרחת כותרות.
לא נותר מקום לשידור נא
ה"ככה עושים" של התקשורת שלנו הוא תורה שלמה שבלבה קונפליקט מובנה - מסורת ארוכת-שנים שבה מוסדה הגשת האמת לציבור. היום הולך ומתחוור עד כמה רחוקה התקשורת הישראלית מהאמת. נכון, האמת העיתונאית הייתה ועודנה המשימה העיקרית. אך הפסאדה, הפוזה, היא שמטשטשת אותה, שכן כל מהותן הן הסתרה. לא נותר כמעט מקום לשידור נא, גולמי ובטח לא בוסרי. אפילו אירועים חיים ומתגלגלים, שהם מנת חלקה של המציאות שלנו, נעטפים מיידית בקרום של קלישאות. כי ככה זה.
כיפה היא אמת, צבע עור הוא אמת, סממני גיל, מגדר או מוצא הם לא משהו שניתן לענב, לאפר או להאיר מזוויות נכונות. תחושות ורגשות שמקורן ממעמקי הבטן, כפי שהשמיע באחרונה הפרשן רוני דניאל, הם סדק בחוקי פורמט ה"ככה זה".
לא סתם נוביק, 28, בנו של חקלאי מעופרה, הרשה לעצמו את מה שלפניו לא בהכרח היה נהוג. הוא לא ביקש אישור מהמערכת, לא חשב איך הוא נראה (היה לח שם מחוץ לחוות רונית) ולא התכסה בגינונים של כתב.
נוביק הוא בן דורם של כתבים שמגיעים עם מטען, שפה וזהות גלויים וברורים. נכון, בראש ובראשונה הוא צריך להיות עיתונאי מעולה כדי לעבוד בגוף תקשורת מרכזי (לפני חדשות 10 הוא עבד בגלי צה"ל וב"ידיעות אחרונות"), אבל הוא גם לא נדרש עוד להתנער ממי שהוא. בדיוק להפך. השידור הישיר שהוא העביר אתמול הוכיח כי למרות כל מה שידענו על דחיקת תקרות הזכוכית, הנוביק שאנחנו רואים כל ערב על המסך הוא עדיין תוצר של בית האריזה של תקשורת המיינסטרים הישראלית.
בסוף, אחרי כל הניסיונות והדרישות לפתוח את שורות התקשורת הישראלית, לגוון ולנער את המונוכרומטיות שלה, באה הטכנולוגיה ועושה את העבודה. יישבו הוועדות והמחוקקים, יהגו חוקים על תדרים ופיצולים, יבקשו עוד חברות חדשות ועוד מיזמים ומותגים, ימנו ראשי דירקטוריונים וישעו אותם על בסיס קירבה ואהדה - ואז יבוא הכתב ויפתח לייב וידאו בפייסבוק. בלי פיקוח, בלי עריכה, בלי גוף שידור, בלי פסאדה, ובלי "כי ככה עושים".
