להשתלב בציר הסוני האזורי
באיחור לא-אופנתי של שש שנים הגיעו ישראל וטורקיה להסכם פיוס, שיש לקוות כי יביא לסיום הסכסוך המתמשך בין שתי המדינות. חתימתו, הגם שניתן היה להשיגה כבר לפני שנים, היא הישג של ממשלת נתניהו, שגילתה פרגמטיות מפתיעה.
קיתונות הביקורת ששופך הימין על ההסכם ועל ראש הממשלה, אינם מוצדקים ואינם ענייניים, מאחר שהסדרת היחסים עם טורקיה היא אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה של מדינת ישראל. אכן, ההסכם אינו אופטימלי ושני הצדדים נאלצו לבלוע כמה צפרדעים כדי לחתום עליו: ישראל התחייבה לשלם פיצויים בגין פגיעה במי שהיא רואה כטרוריסטים ולא הצליחה להשיב לא את גופותיהם של נעדרי מבצע "צוק איתן" ולא את אברה מנגיסטו המוחזק בידי חמאס.
הטורקים מצדם נאלצו לוותר על דרישתם להסרת המצור על עזה. עם זאת, מדובר בפשרה הכרחית ומוצדקת נוכח השיקולים הרחבים יותר; ובראשם מפגש האינטרסים בין שלוש מעצמות אזוריות: טורקיה, ישראל וסעודיה.
בראש ובראשונה ההסכם הוא ביטוי לחיזוק הציר הסוני-ישראלי - הקוטב הנגדי לציר האיראני-שיעי-סורי. נוכח הנרפות האמריקנית, טורקיה, ישראל וסעודיה מנסות לעצב מחדש, בצורה אקטיבית, את המשוואה האזורית. שלוש המדינות רואות בחשש את המציאות המתהווה בסוריה: לנוכח המהלומות שסופג דאע"ש בסוריה ובעיראק ומה שנראה כהתבססות והתחזקות משטר אסד, הן חוששות מהפיכת סוריה לראש חץ איראני, מגובה בתמיכה רוסית.
גם המאבק בדאע"ש הוא נקודה של מפגש אינטרסים בין המדינות, שכן המפלות הקרקעיות שהארגון סופג מתוות כבר היום את דרכו העתידית: פחות לחימה בקנה מידה צבאי ויותר פיגועי ראווה גלובליים. טורקיה הפכה זה מכבר לאחד היעדים המועדפים לפיגועים מצד דאע"ש (כולל נגד מטרות ישראליות במדינה), וכך גם סעודיה; וישראל חוששת לא רק מפגיעה בישראלים בחו"ל, אלא גם מאיום טרור דאע"שי בגבולותיה.
דחיקה מבורכת
ישראל רואה בטורקיה שחקן העשוי לרסן את חמאס, לשמש ערוץ להידברות עם הארגון ולהשקיע בפיתוח התשתיות הקורסות ברצועה. מנקודת מבטה של ירושלים, חידוש היחסים בין שתי המדינות מהווה דחיקה מבורכת של הסוגיה הפלסטינית אל השוליים, מאחר שחרף ההקלות בסגר שישראל התחייבה לבצע, אין בהסכם שום התחייבות מצידה לחידוש המו"מ מול הפלסטינים. אבו מאזן מוצא עצמו, פעם נוספת, צופה מבחוץ במסיבה שלא הוזמן אליה. מבחינת הטורקים, ההסכם מקבע את מעמדם כגורם משפיע ברצועת עזה וכמעט כגורם היחיד המגן על האינטרס הפלסטיני, ואינו מחייב אותם למנוע פעילות של חמאס על אדמתם.
הטורקים מבקשים את קרבתו של השחקן הכי חם במזרח התיכון. הם רואים את הברית ההדוקה בין ישראל למצרים, ואת היחסים המתחממים, מתחת לפני השטח, בין ישראל לבין סעודיה ומדינות המפרץ - והם מעוניינים להצטרף. הם אף מוטרדים מהציר ישראל-יוון-קפריסין, שירושלים שקדה לפתח מאז הנתק עם אנקרה; ומודאגים מעומק שיתוף הפעולה הצבאי, הביטחוני, הפוליטי והכלכלי בין שלוש המדינות - המאתגר את האינטרסים של טורקיה באגן הים התיכון המזרחי.
עם זאת יש להדגיש, כי עדיין מוקדם לדבר על ברית סונית-ישראלית הפועלת בהרמוניה. בין מצרים וטורקיה קיימים משקעים עמוקים של טינה נוכח התהום האידאולוגית בין האסלאם הפוליטי הטורקי לבין המשטר החילוני של א-סיסי, הרואה באחים המוסלמים איום קיומי. המצרים אף מודאגים ממעורבות עמוקה מדי של הטורקים בעזה, בין היתר מאחר שהם חוששים לאבד את מעמדם כמנוף ההשפעה העיקרי על חמאס וכערוץ ההידברות המרכזי בין ישראל לבין חמאס. סעודיה ומדינות המפרץ, מצידן, עדיין מביטות בחשד ב"עות'מנים" ואינן שבעות רצון מההשפעה הגוברת של שלוש מעצמות לא-ערביות על המשחק האזורי.
השיקול הכלכלי המשותף לשתי המדינות מילא תפקיד מכריע בהשגת ההסכם: לישראל אינטרס כלכלי עליון בשיפור היחסים עם טורקיה, לא רק כדי להגדיל את היקפי הסחר בין המדינות, אלא בעיקר כדי לקדם את יצוא הגז לאירופה, דרך טורקיה. הטורקים מצידם מעוניינים לצמצם את התלות האנרגטית ברוסיה ובאיראן ולהפוך לגשר אנרגיה אל המערב.
ספק אם הסכם הפיוס יחזיר את הברית האסטרטגית בין המדינות אל מאפייניה הקודמים. בסופו של יום, בין אנקרה וירושלים מפרידה תהום אידאולוגית וקשה לראות, לדוגמה, רכש טורקי מסיבי של ציוד ביטחוני מישראל, או תרגילים צבאיים משותפים מתוקשרים. יש להניח שמערכת היחסים החדשה תהיה דומה למודל המצרי: שלום יציב, קורקטי על פני השטח וחם יותר מתחתיו, בעיקר בכל האמור בתיאום בסוגיות אזוריות ושיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני.
עם זאת, סביר, כי ההסכם יביא להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי, ולהאצת שיתוף הפעולה האנרגטי בין המדינות. בנוסף לכך, למרות שמעורבות טורקית ברצועה עשויה להשית על ישראל מגבלות במקרה של הסלמה מול חמאס, אותה מעורבות עשויה לרסן גם את חמאס מול ישראל ובכך לתרום ליציבות בגזרה הדרומית. לכן, חרף מגבלותיו, מדובר בהסכם חשוב שיש לברך את הממשלה על עצם השגתו.
הכותב הוא מרצה למדע המדינה, אונ' בר-אילן ותל אביב
