רויטל סויד / צילום: רונן פדידה
בסקר מקיף שפורסם לאחרונה בנושא השיימינג ברשת, ציינו 18% מהמשיבים כי נפגעו מהתופעה. בקרב ילדים המצב חמור עוד יותר, והסטטיסטיקה עומדת על אחד מכל שלושה.
"הרשת מייצרת שפיכות דמים וירטואלית, אנחנו משפדים זה את זה. זה כמו הקולוסיאום ברומא, כשאנשים נהנו לראות אחרים נטרפים על-ידי חיות פרא", אומרת ח"כ רויטל סויד (המחנה הציוני) בראיון ל"ליידי גלובס". "יש כאן אנשים שותתי דם, בוכים את עצמם לדעת, מתאבדים, לא רוצים לצאת מהבית".
- זו המציאות החדשה של הנוער.
"הדבר הכי נורא הוא שכשאתה מדבר עם צעירים, הם קוראים לזה 'שפת פייסבוק'. הם גדלים לתוך זה, זאת השפה שהם מבינים. פעם, כשהלכנו ברחוב, לא חשבנו לירוק או לצחוק על אדם, הרי יש גבול למה שאנחנו מסוגלים להגיד בפנים. הדור הצעיר יושב מול מסך ומקלדת ולא רואה את תגובת הילד שנפגע, איך הוא מתכווץ ובוכה. אין משוב מיידי, אז הוא כותב הכול. זה מפתח נכות רגשית. זו הסיבה שבהצעת החוק הראשונה שהגשתי, הצעתי להחיל את דיני לשון הרע גם על פייסבוק ועל האינטרנט בכלל".
- איך את מתייחסת לנשים שמספרות ברשת על הטרדות מיניות שחוו?
"הרבה שנים לנשים היו רק שתי אפשרויות, לבחור בין שתיקה לתלונה במשטרה. זה לא סוד שתלונה במשטרה יוצרת התמודדות קשה של חשיפה, חקירה נגדית צולבת, בית משפט, והרבה פעמים המתלוננות מוצאות את עצמן פתאום קצת נאשמות. זה הרתיע הרבה נשים מלהתלונן. היום יש את הכלי של הפוסטים, ואני אומרת שזה לא שיימינג. כשאישה הותקפה מינית, זכותה לבחור איך לתקוף את מי שתקף אותה. היא כותבת תחת שמה, היא נחשפת, ואם היא שיקרה - היא חשופה לתביעת דיבה.
"הבעיה מתחילה בציבור. לנשוא הפוסט יש אפשרות להגיב ולומר ששיקרה. הציבור, במקום להוקיר את זכות המתלוננת, מתחיל בשיימינג ציבורי, עושה שיתופים עם הטחת דברים קשים וקללות. זכותה של המתלוננת אינה זכותנו, מה שהיא עושה אינו שיימינג, מה שאנחנו עושים - כן. לכל אחת רפואת הנפש שלה. אם היא לא רוצה ללכת למשטרה, אבל רוצה שכולם ידעו מה התוקף עשה - זאת זכותה המלאה".
החיים במדינת פייסבוק
תחום מסוכן נוסף שמתפשט ברשת הוא ההסתה לטרור. "הציגו בפנינו בוועדת המדע והטכנולוגיה תכנים כאלה. רואים שם את הנאומים במסגדים, את הקריאות לרצח יהודים, להיות שאהידים, מסבירים איך להשחיז סכין מטבח, איפה כדאי לדקור את היהודי כדי לפגוע. פניתי לסיימון מילנר, אחראי מדיניות בפייסבוק, ואמרתי לו שאצלו, במדינת פייסבוק, מתנהלת הסתה לטרור, ואני רואה בהם אחראים להסתה, בדיוק כפי שהם מנטרלים כל תוכן פדופילי".
- מה מילנר ענה לך?
"התשובה שלו הייתה לאקונית: הוא אמר שמדיניות פייסבוק היא נגד אלימות, והם מזמינים אותנו להתריע על כל תוכן מסית של טרור. הם, כמובן, יסירו אותו אם מישהו יתלונן. אמרתי לו שזה לא מספיק.
"אני רוצה שלבעלי הפלטפורמה תהיה אחריות להסיר את התכנים הללו. לכן עשיתי דבר שטרם נעשה עוד בעולם, והגשתי הצעת חוק שמחייבת את הרשתות החברתיות להסיר מראש כל תוכן שיש בו הסתה לטרור. אין מדינה שמאפשרת לטרור להתקיים בגבולותיה, מבלי להתמודד עמו. כך אני רוצה שייעשה גם במדינות פייסבוק, טוויטר, יוטיוב. ואם הם לא יעשו זאת, דינם יהיה קנס של 300 אלף שקל. כשהם יתחילו להרגיש את ההתמודדות הזאת בכיסם, הם יפעלו. בגרמניה הובהר להם שאם הם לא ינטרו תכנים מכחישי שואה, למשל, תהיה להם בעיה לפעול שם, והם אכן הקימו שם נציגות שמשתפת פעולה עם הרשויות. כך צריך להיות גם ביחס לטרור".
- ואולי פייסבוק הוא חלק קטן מהאלימות שפשטה בחברה שלנו.
"גם בבית המחוקקים יש התלהמות והשתלחות. אם מה שיוצא מהכנסת זה תמונות של שיח בריוני בינינו, מה אנחנו מצפים מהציבור? אם יש צדדים שנוקטים באלימות מילולית והסתה, אני מצפה מראשי המחנה שיגנו את הדברים. כשנשיא המדינה, שהוא מהצד הימני, נושא בדגל הדמוקרטיה והשוויון, אני יכולה רק להצדיע. זה שהוא היה מושא להסתה, זה תמרור אזהרה, זה פעמון שמצלצל ומצלצל ואומר, תתעוררו, יש פה שריפה".
■ הראיון המלא - במגזין "ליידי גלובס" שחולק למנויי "גלובס". ניתן לרכוש את המגזין בנפרד ברשת סטימצקי.