עולם הספרות בישראל נמצא כבר כמה שנים במשבר עמוק, יש הרואים בו גסיסה. רוב האנשים אולי לא מבחינים בכך כי הנושא הזה לא מרכזי בחייהם, הם מה שמכונה 'משתמשי הקצה', אבל כדאי שזה יטריד גם אותם. חלק מהמרואיינים לכתבה הזאת רואים שחורות, חלקם שומרים על אופטימיות, אבל איש לא הכחיש שאנחנו חווים הידרדרות ברחבי הרפובליקה הספרותית.
מה היא רפובליקה ספרותית? מדובר במונח שטבע חוקר הספרות אלבר תיבודה, שטען כי על מנת שתתפתח יצירה ספרותית, אנחנו נדרשים ליצרני תרבות, צרכני תרבות ומתווכי תרבות (עיתונות, כתבי עת, מבקרים וכו').
בשנים האחרונות מערכת כזאת מתקיימת אך בקושי בעולם הספרות הישראלי. נעלמה הרפובליקה הספרותית, נעלם השיח סביב הספרות. האם כל זה קרה בגלל גסיסת העיתונות? בגלל תזוזת השלטון לימין הפוליטי? האם האינטרנט הרג את הספרות? ואולי הייתה זאת הטלוויזיה? או העובדה שהספרות הפכה לשוק של ארבע במאה? האם התיאוריה על מות הרפובליקה הספרותית בכלל נכונה? ואם היא באמת מתה, האם זה בכלל חשוב? ומה כל זה אומר על הישראליות ועל הישראלים?
פרופ' מנחם פרי הוא אחד האנשים המרכזיים בעולם הספרות הישראלי בעשרות השנים האחרונות. במשך שנים כיהן כראש החוג לספרות באוניברסיטת ת"א והוא עורך ומו"ל של הוצאת הספריה חדשה, הוצאה קטנה ואיכותית מבית הקיבוץ המאוחד, שבין הסופרים שלה נמצאים יעקב שבתאי, דוד פוגל, חנוך לוין, דוד גרוסמן, א.ב יהושע ואורלי קסטל בלום.
לפי פרי, הפריחה של הספרות הישראלית במחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה תקופה יוצאת דופן. "זה מה שאני אומר לעצמי, תקופה שבה הרבה אנשים קראו והיו מיטיבי קרוא".
ועכשיו?
"במאה ה-19, העידן של הספרות הכי גדולה שהייתה אי פעם ברוסיה, כשהיו גוגול, דוסטוייבסקי וגם טולסטוי, סופרים אדירים, רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב. קהל הקוראים הטוב היה אלפים ספורים. 'נפשות מתות' של גוגול שהיה הצלחה גדולה מכר מהמהדורה הראשונה שלו 2,600 עותקים, וזה ברוסיה הגדולה, כן? ספרות גדולה תמיד פנתה למעטים".
היית כבר עורך ברגע הזה במאה ה-20, שבו הרפובליקה הספרותית פרחה אצלנו. איך אתה מסביר את קריסתה?
"אנחנו איבדנו את הרגשת היחד של המעטים שהייתה בשנות ה-70. הייתה קהילייה ספרותית קטנה שהייתה קוראת שירה, ומה שהיה חשוב זה מה נחשב בתוכה. לא היו שם יותר מ-1,000 איש והיינו מסוגרים בבועה הזאת, וכעת הכול פרוץ".
אבל עדיין קיימים 1,000 איש שזה מעניין אותם.
"אפילו יותר, אבל היום אין להם מוספים לספרות, אין להם עיתונים, הם לא נפגשים, לא באים לערבים יחד. אולי זה יחזור עוד מעט, ככל שירדפו אותנו יותר. התופעות היותר משמעותיות הן בעצם רדיפת הישראליות, זאת התופעה עכשיו. זה מסתתר תחת הכותרת רדיפת אשכנזים, אבל שום אשכנזים אין כאן. התרבות האשכנזית הושמדה כבר מזמן".
באושוויץ.
"זה היה שיתוף פעולה של הישראליות והיטלר. בעצם נוצרה ישראליות שקודם כל רדפה את הגלותיות ואת כל התרבות האשכנזית היהודית, ובמקומה נבנה הישראלי שהיום נקרא אשכנזי והוא נרדף על ידי התרבות הערבית. הממסד הימני הזה לא מבין שהוא עושה את הדבר הכי לא ציוני. הציונות הקימה ישראליות, ובזכות זה רדפה את כל הדברים האחרים, וכעת הממסד הימני מפרק את הישראליות בשביל תרבות ערבית, כשהוא שונא את הערבים".
חלק מהספרים החשובים שיצאו פעם הפכו לאירוע ספרותי, דיברו עליהם, התקוטטו מעל דפי העיתונות, היה דיון, היום נדמה שספרים יוצאים ונקברים על המדפים בחנויות הספרים, עוד מוצר בשוק המוצרים. הסופר האמריקאי ריי ברדבורי ('פרנהייט 451') כתב ש"לא חייבים לשרוף ספרים כדי להרוס את התרבות, רק לגרום לאנשים להפסיק לקרוא אותם".
אבל יש עוד גורמים שאפשר למנות כאחראים לקריסה של הרפובליקה. פרופ' יגאל שוורץ, ראש מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות באוניברסיטת בן גוריון ועורך ראשי בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, חושב שגם לסופרים יש אחריות על מה שקרה לרפובליקה.
לדברי שוורץ, החולשה מתקיימת באליטה הישנה, אבל ספרות חדשה צומחת תחתיה, הספרות המזרחית והספרות הדתית.
"מי שהרוויח מהדיכוי של המזרחים זאת הספרות שלנו היום, כי בניגוד לאשכנזים שזרקו את המורשת שלהם לפח, המזרחים שמרו את זה כמו אוצר יקר ולכן הם משתמשים בזה. במשולש של מזרחים-פריפריה-דתיים יש עוצמה חזקה מאוד".
מה ההסבר שלך לחולשת האליטות?
"סופרים כמו ניר ברעם ומאיה ערד כותבים ספרות גלובלית. חלק מהכותבים מוותרים מראש על הקהל המקומי והולכים ישר החוצה. את אסף גברון, שהוא סופר מאוד מוכשר, לא מעניינת בכלל ישראל, הוא כותב החוצה. לאליטה הישנה של הבנים של הדור השני והשלישי של יוצאי אירופה יש יחס רע למורשת ולישראל, והתכנים שלהם בינלאומיים".
אולי זה גם אינטרס של הממסד להוריד את האליטות הישנות?
"זה נכון. מה שנעשה בעבר בצורה יותר סובלימטיבית נעשה עכשיו ברגל גסה. יש כמה אנשים שמופקדים על התרבות שהם כמו פילים בחנות חרסינה, ממותות בחנות חרסינה, והם לא מבינים שהם עושים מה שעשו להם. מה שהם עושים זה שמרוב צהלת הניצחון הם קוברים את מה שכבר מזמן קבור".
אבל שוורץ מסרב לפסימיות ואף בז לה. "אני לא חושב שאבדה תקוותנו. יש פה היערכות חדשה של כוחות. הדבר שמעציב אותי זה שהכוחות האלה עלולים לאבד את הזיקה שלהם למקום הזה, לעבר שלהם, לארון הספרים של העם הזה. במקום לבכות, שינכסו אותו לעצמם מחדש ויילחמו על מקומם".
בורסת הספרים
דובי איכנולד, מו"ל ידיעות ספרים, חושב שלביזור של העיתונות והתקשורת וההתרחבות לפייסבוק, גוגל ואינסטגרם, יש השפעה גדולה על עולם הספרות והספרים.
"כבר אין את אותו מבקר אולטימטיבי שיחליט עבור כולם. זה לא כמו פעם, כשכולם קראו בסוף השבוע אצל זיסי סתווי ב'ידיעות אחרונות' ולמחרת קמו בבוקר וקנו את הספר. הדעות האינסופיות של ההמון באות לידי ביטוי בפייסבוק. כל אחד יכול לתת את החוויה האישית שלו. רפובליקת הספרות קיימת, אבל היא מתבטאת ונראית אחרת. ועדיין, למרות כל הטעמים והמגוון, תמיד יהיה איזה מישהו שיבלוט יותר, תמיד יבוא איזה יובל נוח הררי או ג'וג'ו מויס".
אתה יודע לנבא הצלחה?
"האמת שזה כמו בציור. את יכולה להבין למה המונה ליזה הפכה למונה ליזה? זה הקסם של האמנות, אתה לא יכול אף פעם לנבא מה בדיוק יעשה את זה, איפה זה נוגע בנימים הרגישים של המכנה המשותף. 'חמישים גוונים של אפור', למשל, כנראה היה נכון לזמן מסוים, חצה גבולות, יבשות ותרבויות. תופעה בלתי מוסברת בעליל. הסבר אפשר לתת רק בדיעבד".
אתם מהמרים, בעצם.
"אמר לי בזמנו אהרון דברת, שהיה מנכ"ל כלל, שמקצוע המו"לות הוא הרבה יותר הימורים מאשר הבורסה, כי בבורסה יש כללים, יש מכפילים, לוגיקה מתמטית, ובמו"לות כל ספר זאת השקעה בלי שום יכולת ניבוי. תמיד יבוא הטרנד העולמי הבא ואנחנו תמיד מקווים להיות בתוכו, ולא לידו".
מה אתה חושב על ביטול חוק הספרים?
"זה פופוליזם, ולא יותר מזה. גם של יואב קיש וגם של השרה, באמת, לצערי הרב, ניסיתי בכל כוחי. במשך חמש שנים דנו בחוק, ואז הוא נחקק לשלוש שנות ניסיון. אז אי אפשר היה למצות את הניסיון הזה? כי מה? כדי להגיד ארבע ב-100? אני לא הייתי מחסידי החוק, כי אני לא חושב שבמדינה צריכה להיות רגולציה, אבל זה זילות של הספרים ושל הסופרים. 2015 זאת השנה היחידה שהייתה כפופה לחוק ואם יבדקו את החנויות, את הסופרים ואת המו"לים, את כל התעשייה הנלווית, לכולם הייתה שנה יותר טובה, וחבל שקלקלו את זה".
יש הערכות שלפיהן ביטול החוק יוביל לכך שבסופו של דבר תהיינה רק שתי הוצאות גדולות, ידיעות ספרים וזמורה-מודן, כי הבינוניות והקטנות יקרסו בשוק קניבלי כזה.
"קודם כל אני שמח שההתייחסות מכלילה אותנו בין אלה שישרדו. יוג'ין קנדל, שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני כלכלה, שעבד על החוק חמש שנים והוא אחד המומחים הגדולים בעולם לענף הספרים, אמר בוועדת החינוך ביום שבו בוטל החוק בכנסת, 'שתדעו לכם שאם תבטלו את החוק אז התחזית שאני נותן היא שבעוד חמש שנים יהיו שתי הוצאות גדולות ושתי רשתות'. אם מומחה כזה גדול אומר את מה שהוא אומר זה צריך להדאיג, אבל לצערי יואב קיש החליט להעביר את החוק, לא משנה מה אמרו לו המומחים".
למה הספרים הדיגיטליים לא תפסו כאן?
"אי אפשר לומר שלא תפסו. יש שם גידול אקספוננציאלי. המחשבה שזה מה שיחליף את הספר היא מוטעית. זה עולם נוסף שבא לתמוך, לא בא במקום. אני מאמין שזה ימשיך ויגדל, אבל לא יחליף את הפרינט. הספר האחרון של ז'וז'ו מויס מכר בשבועיים הראשונים בחנויות עשרת אלפים עותקים ובאותו זמן 1,000 בדיגיטל, ולדעתי זה לא היה על חשבן הפרינט".
בעולם אוהבים אקזוטיקה
הסופר ניר ברעם, שהרומן האחרון שכתב, 'צל עולם', אכן עסק בסוגיות גלובליות ואילו כיום מככב ברשימות רבי המכר ספרו 'הארץ שמעבר להרים', שעוסק לגמרי בסוגיות לוקאליות - הסכסוך הישראלי פלסטיני - לא מסכים עם שוורץ.
"התפיסות לגבי מהי ספרות בישראל מאוד שמרניות. זה חוסר הבנה לגבי מה היא ספרות כיום בעולם. הספרות בישראל היא נדושה בין היתר בגלל שהיא מתחנפת לשיח האקדמי הזה, שהוא עקר לגמרי, הוא לא תופס את העולם כמו שהוא התהווה בעשורים האחרונים. הדבר האנכרוניסטי זה שאנשים כמו שוורץ מנסים לקדם את העמדה של כתיבת ספרות כאילו אנחנו בשנת ה-60, כאילו שום דבר לא השתנה, כאילו הקונפליקט המרכזי שמעסיק את כולנו זה מזרחים-אשכנזים והחברה הישראלית. נכון שזה מעסיק הרבה סופרים וגם אותי, אבל יש עוד הרבה מאוד מודלים לכתיבה ספרותית".
ברעם בילה בשנים האחרונות בכל מיני פסטיבלי ספרות ברחבי העולם, שם גילה שבניגוד למה שקורה בישראל, אנשים צעירים בהחלט מתעניינים בספרות. "הייתי במקסיקו, ספרד, אוסטרליה, הולנד. אתה מגיע לאירוע ספרותי ויש שם אנשים צעירים, בני 20 עד 45. בישראל זה כמעט לא קיים בעולם הספרות. ההסבר היחיד שיש לי זה שהספרים שרואים אור ברובם לא מעניינים קהל צעיר, לא מאתגרים אותו מספיק, לא מעוררים אותו למחשבה, לביקורת, להתלהבות".
אף אחד לא כותב טוב?
"זה קשור לקונפליקטים שבמקרים רבים בספרות העברית הם בנאליים. יש תחרות גדולה מול ספרות מתורגמת, שבישראל מאוד נפוצה ונקראת כמעט כמו ספרות מקומית, ומול סדרות טלוויזיה שכנראה גורמות לאנשים יותר התלהבות".
האינטרנט והטלוויזיה
אינטרנט וטלוויזיה קיימים בכל העולם המערבי, ושם הם לא גרמו לחיסול הרפובליקה הספרותית. למבקר הספרות אורין מוריס יש הסבר לעובדה שבישראל התהליכים מואצים בצורה כמעט ברברית.
"הציונות היא תנועה מהפכנית, אז היא מאוד בתנועה ומאוד דינמית ויש מעט מאוד מסורת. הקצב הזה המסחרר היה בה כבר מלכתחילה. היא כולה הייתה סביב שינוי צורה, אז אין סיבה שהיא לא תהיה גם סובלנית וגם קשובה לשינויי צורה אחרים באופן שכמעט אף תרבות לא יכולה להיות".
עורכת ספרות המקור של הוצאת כנרת זמורה דביר, נועה מנהיים, אומרת שהיא לא מרואי השחורות, אבל מוסיפה שייתכן שהסיבה לכך היא שהיא לא בפייסבוק ולא רואה מה קורה שם.
למה את לא שם?
"כי זה מקום נוראי בעיניי. זה משנה את האופן שבו אנחנו רואים את כל שאלת החשיפה. זה משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על מה ראוי לצריכה פומבית ומה צריך להישאר בדל"ת אמותינו, ומבלבל הרבה מהגבולות. יצירה זה משהו שנבנה מתוך גבולות".
את רואה השפעה של הרשתות החברתיות על כתבי היד שאת מקבלת?
"אני רואה את זה יותר באופן שבו סופרים מתייחסים לתהליך העריכה מאשר בטקסטים עצמם. הם צריכים לקבל לייק. זה נורא. ההתמכרות שלהם לסיפוקים מיידיים היא המקום שבו אני רואה את ההשפעה, ולא באיכות הכתיבה. הם לא מסוגלים לקבל ביקורת, הם רגילים לקבל חיזוקים חיוביים בלבד, לקבל סמיילי. זה לא עובד ככה, זה לא תפקיד של עורך, זה לא התפקיד של ספרות. ספרות לא אמורה להביא להם לייקים".
איך את מפרשת את שקיעתה של הרפובליקה הספרותית?
"זה קשור גם לשקיעת העיתונות וההדהוד התקשורתי. אין מקום ואין היררכיות, אז ההדהודים הם בחללים אחרים לגמרי. לסופרים שאין גישה לטכנולוגיה מאוד קשה".
אז למבקרי הספרות כבר אין שום השפעה?
"ההשפעה של הביקורת על הציבור מוגבלת".
גם הסופר יוסי סוכרי רואה את השינויים שמתחוללים בספרות העברית בשנים האחרונות כנגזרת של תופעה הרבה יותר רחבה ואוניברסלית.
"הופעתם של אמצעי המדיה החדשים מכתיבה לשון מסוימת, ואחד הדברים הטרגיים שנולדים מזה זה צמצום המחשבה. לימד אותנו כבר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שהמחשבה היא תולדה של השפה, וברגע שאנחנו חיים בעולם שהוא הרבה יותר מצומצם מבחינה לשונית, אנחנו בסופו של דבר נחשוב מחשבות שהן יותר ויותר פשוטות. הדבר הזה בא לידי ביטוי כבר בשיח הפוליטי והפך להיות בולט גם בספרות, שנעדרת את המרכיבים שעושים ספרות גדולה. אבל הספרות תמיד תשרוד. אנשים כבר הספידו את הקולנוע כשיצא הווידיאו, והנה הקולנוע פורח. זאת נטייה טבעית ואנושית של בני אדם לחשוב שפעם היה יותר טוב. כבר 300 שנה הפריזאים אומרים שפריז היא כבר לא פריז".
עינת ניב, העורכת הראשית של הוצאת כתר, אומרת שהדיון הספרותי לא נעלם, אלא שסביר יותר שהתבזר ושינה צורה.
"עידן מדורת השבט פס מן העולם. אין מוקד השפעה אחד, מבקר אחד או טור אחד הקובע סדר יום, אלא מוקדים רבים, מפוזרים, שמתנהלים בהם דיונים ברמות שונות. ובכל זאת, נדמה לי שהיעדר דיון מרכזי נוגע גם בעניין פוליטי יותר, שמתייחס ישירות למקום שאנחנו חיים בו. הרי דיון הוא גם עניין מאיים. הוא מחייב הקשבה, מאלץ אותך להכיר בזולת ובדעותיו, ולכן עוד עשוי להוביל לשינוי. אין דבר כיום שמאיים עלינו יותר מדיון אמיתי, ולכן אנחנו עוסקים, או בעיקר מועסקים, בהסחות דעת בלתי פוסקות. זה נכון פוליטית, והספרות לא מתנהלת כמובלעת בעניין הזה. מתנהל בה האין דיון שמתנהל היום כמעט בכל תחום, למעט אולי התחום הכלכלי".
איך את רואה את השפעת הטכנולוגיה על הספרות?
"ניתן לצרוך היום תוכן ספרותי בפורמטים רבים יותר, אבל אני עדיין לא רואה שינוי משמעותי בתכנים עצמם, או קול שמסמן עידן חדש, כתיבה חדשה. יש ניסיונות פה ושם, בעיקר של אינטגרציה בין העולמות הכתובים והטכנולוגיים. עד כה הם כשלו. זו תקופה של שינויים טכנולוגיים מהירים ותחרות עצומה על הזמן הפנוי שלנו. מרבית הפורמטים פחות תובעניים מקריאת ספר. אנחנו צורכים תכנים שונים על חשבון זמן שפעם היה מוקדש לפעילויות אחרות, בכללן גם קריאת ספרים. שינוי בצריכת תכנים משודרים גם היא תחרות ישירה. אני בהחלט יכולה לראות איך צפייה ב'שובר שורות' יכולה להחליף קריאה בספר מצוין, מה גם שמשהו בחוויה הבסיסית של הצפייה קרוב היום יותר לחוויה האישית שבקריאת ספר, לפחות בכל הנוגע לשליטה בזמן וברצף הצפייה".
בתוך הקריסה של השוק איך תסבירי תופעות כמו יובל נח הררי שפתאום מוכר מאות אלפי ספרים?
"קשה להסביר הצלחה יוצאת דופן. לרוב, זו אינה 'תופעה', אלא יותר מופע חד פעמי מרהיב. הספר של יובל נוח הררי נגיש ובהיר ומרתק, אבל ברור לי שאיש לא חשב, גם בהוצאת האם שלו, שלפניהם מונח אחד מרבי המכר הגדולים של כל הזמנים בישראל. ואיך מסבירים תופעה כמו 'חמישים גוונים של אפור'? או של 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'? או 'הארי פוטר'? מה יש בספרים האלו שסוחף עולם שלם? אפשר לנתח כל יצירה בנפרד, אבל זו חוכמת הבדיעבד".
מות הביקורת
מוריס חושב שייתכן שלא צריך לקונן על מות המבקר, וכי מדובר במקרה מובהק של אין נביא בעירו.
למה ירדה קרנו של מוסד הביקורת, רק בגלל ירידת קרנה של העיתונות?
"תהליך הביקורת ירד כחלק מתהליך אנטי דמוקרטי, כחלק מירידת ערכה של הדמוקרטיה בעיני הציבור ולכן מוסד הביקורת, שהוא חלק אינהרנטי לדמוקרטיה בכל מערכת - יורד. לסופר מותר לומר למבקר 'סתום ת'פה', מה שהוא לא היה מעז להגיד לפני 40 שנה לקורצווייל. זה קשור לאיך שנתניהו אומר לתקשורת 'סתמו ת'פה, תפחדו, אני אסגור אתכם'. זה חלק מאותה תרבות שלא מקבלת דיאלקטיקה. ביקורת זה מוסד שנשען על טהרת הדיאלקטיקה, כוחות מתנגדים שפועלים ביחד, אז מהסיבה הזאת אי אפשר להיות מבקר חשוב עכשיו, כי הביקורת לא חשובה".
אתה אופטימי או פסימי?
"אני כתבתי ספר, אז אני אופטימי. מאיר ויזלטיר אמר שכתיבת שירים היא דבר אופטימי. יש עלייה של מעמד לא משכיל, וזה לא נראה טוב והקושי עולה. זה יוצר צורך בסופרים חזקים יותר. אני לא מודאג מהצלחתם של אלה שלא ראויים להצלחה. ככל שעובר הזמן זה מטריד אותי פחות ופחות, כי זה לא מזיק, זה חסר משמעות, אין לזה חשיבות. אז יש אנשים ששנתיים חושבים שהם אלתרמן וארבע שנים אחר כך מבינים שהם ש. שלום שהיה מפורסם כמו ביאליק בשעתו, והיום אף אחד לא יודע מי הוא".
גם סוכרי חושב שהספרות תשרוד את הסיטואציה המאתגרת הנוכחית. "היא חייבת להוות קוטב נגדי לדלות הרוחנית שהאטמוספירה שקיימת בישראל מייצרת". סוכרי מציע לא להתעלם מהמציאות הישראלית. "הדבר היותר חשוב מבחינתי זה שאנחנו נמצאים במצב שלא מאפשר לסופרים לכתוב סיפור אהבה על שני אנשים בני חמישים למרגלות הר הכרמל".
מדוע?
"יש פה סיטואציה מאוד קיצונית. הזמן אוזל. אנחנו לא יכולים יותר לכתוב ספרות שלא מדברת על השליטה שלנו בעם הפלסטיני. מבחינתי, איש רוח לא יכול לעמוד בשעות האלה ולהיגרף יחד עם כולם אל מול המכונה הזאת, שמכתיבה לנו מלמעלה להמשיך לתחזק את הכיבוש. איש רוח חייב לעמוד מול זה בכל כוחו, ואין לנו כרגע את הפריבילגיה להתחיל לכתוב סיפורים שלא נוגעים לסיטואציה המעט פשיסטית שאנחנו נתונים בה".
ייתכן שזה בדיוק מה שלא מעניין את הקוראים.
"סופר אמיתי ואיש רוח לא צריך להתעניין בקהל הקוראים. הוא צריך להבין שיש לו תפקיד, אחרת הוא מפקיע את המושג איש רוח מעצמו. הוא אמור לבוא ולשלם את המחיר, לעמוד מול הרוח הרעה ששוטפת אותנו. אנשי הרוח הם הראשונים שצריכים להבין שמדינה שמכלה את הרוח, סופה שרוח הבערות תכלה אותה".
יש ספרים מצוינים שאף אחד לא קורא
אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים: "עד 2009 היינו בגידול, זאת הייתה תקופת המבצעים ובה מכרנו כבר מיליון ספרים בחודש. זה המון גם בקנה מידה עולמי". את הירידה במכירות הוא מייחס לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה, ל-VOD, ואפילו לספר הדיגיטלי.
"בארצות הברית, בשיא המכירות, הרוויח שוק הספרים 15.7 מיליארד דולר בשנה, ובשנת 2009 התחילה הירידה. השנה לראשונה הייתה עלייה של 2% ודווח על מכירות של 9.7 מיליארד דולר".
לדברי שומר, בשנים האחרונות לא הצמחנו כאן סופרים טובים מספיק וגם אלה שכן, מתקשים להתמודד על המדף. "יש ספרים מצויינים שאף אחד לא קורא. יש תחרות ענקית על המדף".
מה עם הסברה שרבים מאלה שקונים ספרים לא קוראים אותם?
"שטויות. מי שקונה ספרים אוהב אותם. בואי נדבר גם עלייך וגם עליי. יש לנו הרבה ספרים, ואנחנו לא יכולים לקרוא את כולם, אבל אנחנו מאמינים שיום אחד יהיה לנו זמן לקרוא אותם. בכל מקרה, אוכלוסיית הקוראים אף פעם לא הייתה יותר מ-20% מהאוכלוסייה".
באמת?!
"ברור. אין 100% קוראים".
להחזיק ספר ביד
בעלת השליטה בסטימצקי, יפית גרינברג, אומרת שדווקא בשנת 2015 הייתה עלייה במכירת ספרים לעומת 2014. "ביטול החוק להגנת הספרות והסופרים יאפשר לתת הנחות על הספרים החדשים, ולכן אף צפוי שהמכירות יעלו".
האם הצלחת לפענח את טעם הקהל?
"חלק מעולם הספרים חי מטרנדים שונים ומגמות שונות בשוק, ואם לקחת לדוגמה את טרנד ספרי הנוער והפנטזיה - הוא נמצא בגידול מאז ימי 'הארי פוטר' ויצר סדרות פנטזיה שלמות לנוער. דוגמה נוספת זה הספרות האירוטית. מאז '50 גוונים של אפור' נוצרו עוד המון סדרות של ספרים בז'אנר הזה".
איך את רואה את השפעת מהפכת המסכים על צריכת ספרים?
"אנחנו יודעים שגם בעולם יש חזרה לקריאה בספרות המודפסת. אנחנו מעריכים שרוב האנשים נמצאים רוב היום מול מחשבים ומכשירים דיגיטליים, ומעדיפים בשעות הפנאי להחזיק ביד חפץ קריאה מוחשי יותר".