נאום פתיחת הקמפיין של תרזה מיי בבירמינגהם אתמול (שהפך בו ביום גם לנאום סיום הקמפיין עם פרישת יריבתה היחידה אנדריאה לדסם) הפתיע רבים. בנאום זה הציגה מיי, שכעבור שעות ספורות הפכה למנהיגה החדשה של המפלגה השמרנית, "חזון חדש, חיובי ואמיץ" של מדינה שאינה פועלת אך ורק למען "הפריבילגים המעטים" אלא למען כולם, והדגישה את חשיבות הקהילה והחברה לצד שווקים חופשיים ואינדיבידואליזם.
החזון שאותו הציגה מיי כולל, בראש ובראשונה, רפורמות שתאפשרנה לאנשים רבים יותר ליהנות משגשוגה ומעושרה של המדינה, לרבות תוכניות להוזלת האנרגיה, תמיכה ציבורית בפיתוח תשתיות והרחבה משמעותית של הבנייה למגורים. עוד הציעה לדאוג לאינטרסים של עובדים, של קהילות מקומיות ושל המדינה בכללותה כאשר תאגיד מקומי ניצב בפני מכירה או סגירה, להגן על סקטורים חשובים של התעשייה המקומית ולשלב נציגי עובדים ולקוחות בדירקטוריונים.
מיי הדגישה את החשיבות הרבה של שוויון הזדמנויות (ובפרט בין נשים וגברים, שחורים ולבנים, עניים ועשירים, בני מרכז ופריפריה), אשר לדבריה מצריך רפורמה יסודית במערכת החינוך הציבורית. לבסוף הציעה לפעול בתקיפות נגד התנהגות בלתי אחראית של תאגידים, במיוחד בכל הנוגע לשכר בכירים. לשיטתה, החלטות בעלי מניות בעניין שכר בכירים צריכות להיות מחייבות (ולא רק בגדר המלצה), צריכה להתקיים שקיפות בעניין אופן חישוב הבונוסים לבכירים ולגבי היחס בין שכר הבכירים לשכר יתר העובדים, והבונוסים צריכים להלום את התוצאות הכספיות של החברה. כמו כן, יש למנוע התחמקות של תאגידי ענק מתשלום מס.
הרעיונות עצמם אינם מקוריים. ההפתעה נעוצה בכך שכל נאומה של המנהיגה החדשה של הימין הבריטי נסב על נושאים "חברתיים". חלק מהדברים כאילו הועתקו מתוך נאומים של מנהיגי הלייבור. הפיננשל טיימס העיר מיד לאחר הנאום כי הצגת סדר יום כזה עלולה לפגוע בסיכוייה של מיי לזכות בתמיכת חברי מפלגה ימניים מבוגרים בדרך אל ראשות הממשלה. מכיוון שבחירת המחליפה של דיוויד קמרון היתה אמורה להתבצע על ידי כ-150 אלף חברי המפלגה השמרנית, ייתכן שמיי אכן נטלה על עצמה סיכון מסוים. אולם התמיכה המועטה בלדסם חסידת הברקסיט בקרב חברי הפרלמנט של המפלגה, והחשש שבחירה בה תוביל לפילוג, לצד הסתבכותה באמירת אי-אמת על עברה המקצועי וההתבטאות האומללה על כך שחוויית האמהות מעניקה לה יתרון מנהיגותי על פני מיי, בלאו הכי לא הותירו לה סיכויים גדולים. מיי, ככל הנראה, כבר תכננה שני צעדים קדימה.
מדוע, אם כן, היא בחרה לפתוח את הקמפיין בנאום "חברתי" כל כך? להערכתי, מדובר בצעד מחושב המבוסס על הערכת סיכונים מחודשת. משאל העם, תוצאותיו והציפייה להוצאתן אל הפועל חוללו שני שינויים פוליטיים משמעותיים בתוך הממלכה המאוחדת. מצד אחד, עד לבחירות הכלליות הבאות ההצדקה לקיומה של "מפלגת העצמאות" (UKIP) עתידה להתבטל. המפלגה שחרתה על דגלה את הוצאת הממלכה מן האיחוד האירופי תגשים את ייעודה המקורי והעיקרי ולא ייוותר בה צורך של ממש. או אז יוכלו תומכי המדיניות הכלכלית ומדיניות ההגירה של UKIP להשתלב באגף הימני של המפלגה השמרנית, והנגיסה העקבית מימין בקהל המצביעים של האחרונה תצטמצם מאוד.
מצד שני, המאבקים הפנימיים הסוערים וחוסר היציבות במפלגת הלייבור מייצרים סיכון אך גם הזדמנות להתרחבות התמיכה במפלגה השמרנית במרכז המפה הפוליטית. אם יצליח ג'רמי קורבין לשמור על מעמדו, מה שנראה בלתי סביר כרגע, התדמית הקיצונית של הלייבור בראשותו תרחיק ממנה מצביעים מתונים. סדר היום החברתי החדש של מנהיגת המפלגה השמרנית יעניק להם חלופה סבירה. אם קריאת התיגר של אנג'לה איגל על מנהיגותו של קורבין תוביל לסילוקו מראשות המפלגה, ההתמתנות של הלייבור תחדש את ההתמודדות על מצביעי המרכז. כך או כך, בבחירות הבאות (שאמורות להיערך בשנת 2020) זירת המאבק העיקרית של המפלגה השמרנית תהיה במרכז. מי שאמורה להנהיג את המפלגה באותו מועד החלה לזרוע את זרעי ניצחונה העתידי.
הכותב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה המתגורר בשנתיים האחרונות בממלכה המאוחדת.