תחילת שנות ה-80, מערכת "העולם הזה". גורדון 3 בתל אביב. אורי אבנרי עורך, אני כתבת מתחילה.
יום אחד נכנס למערכת משהו מוזר. בין מגוחך למסכן. דמות גבוהה וגדולה, קולנית, שיער בלונד עטור סיכות צבעוניות, גופייה צמודה על כרס גדולה, מחשוף עמוק, חצאית קצרצרה. נעלי נשים אדומות ומבריקות עטפו כפות רגליים כבדות, נפוחות וענקיות.
הוא/היא החזיק צ'ק ביד, צעד ישר לאבנרי שאותו כינה "חבר שלי". אבנרי אמר לי: טפלי.
זלמן שושי התפרנס אז מזנות רחוב. הרבה גברים חשבו שהוא אישה. זלמן שושי הסביר שיש לו פטנטים להטעות וגם ביקש באופן חד משמעי לכנות אותו אישה.
היא הציגה בפני המחאה שעליה רשום סכום כסף לא גדול, גם לא לאותם ימים, וסיפרה: "בשבוע שעבר הלכתי כרגיל לעבודה, ואני רואה מרחוק בחור ישיבה צעיר מאוד, נמוך, רזה, חיוור, מבוהל ומזיע. ישר ניגשתי אליו, הוא גמגם ואמר לי: 'אשתי בהריון'. הוא אמר שאין לו כסף אבל יש לו צ'ק. הסכמתי. למחרת הלכתי לבנק להפקיד צ'קים, גם את שלו. אחרי כמה ימים הודיעו לי שלצ'ק שלו אין כיסוי. רתחתי, בדקתי, והפקיד בבנק שמכיר אותי גם עזר לי, והתברר שהחשבון ממנו ניתן הצ'ק הוא של ראש ישיבה בירושלים. שמעתי את שמו, כי אני בחור דתי, למרות מה שנראה עלי, אני גומרת לעבוד בשישי בצהריים ולא עובדת עד צאת שבת. צמה ביום כיפור ולפעמים מתפללת.
"לא התעצלתי", המשיכה זלמן שושי, "לקחתי אוטובוס, נסעתי לירושלים והלכתי ישר לחדר של ראש הישיבה. הצרחות היו איומות, התלמידים ניסו להרחיק אותי, אבל לא העזו לגעת בי - הם היו בטוחים שקוקסינלים זה מידבק. בסוף יצא ראש הישיבה, הסתכל על הצ'ק ואמר לי: 'זה לא אני, הפנקס הזה נגנב לפני כמה שבועות. והבנק יודע'. אבל אני לא ויתרתי. מגיע לי שכר על עבודה, לא? אז באתי אל אורי אבנרי שיעזור לי".
לא זוכרת מה עשינו ואיך ביררנו, בסופו של דבר הגעתי לשם של בחור ישיבה צעיר שהתגורר בשכונת "ישמח משה" בגני תקווה. היה גם מספר הטלפון שלו. התקשרתי - ענה קול צעיר מאוד ורועד מאוד. הוא לא רצה לדבר, אמרתי שלא תהיה ברירה אלא לכתוב רק צד אחד של האירוע וגם להציג בשבועון את ההמחאה ואת סיפורה. הוא נבהל. קבענו פגישה ברחוב, ליד המרכול ברחוב הגליל, המקום הכי פומבי שיש.
הצלמת גילה רזין התמקמה רחוק ממקום הפגישה, וכשהאיש, כמעט נער, התקרב אלי, החלה לצלם מרחוק. הבחור בכה והסביר שלא עמדו בו הכוחות, שיצר הרע הכריע אותו. אז למה זייפת צ'ק של ראש הישיבה? "כי אין לי כסף ולא יכולתי יותר..." ביד רועדת הוציא מכיס המכנסיים חבילה של כסף קטן, ספר את הסכום המדויק ואמר לי: "תיתני לה ותתבקשי שתסלח לי".
חזרנו למערכת. קראתי לזלמן שושי. נתתי לו את הכסף. הוא שאל: "צילמתם אותו?" אמרנו, "כן, בטח". הוא אמר לי: "בואי איתי מיד לאבנרי".
אז התגלה הצדיק הגדול הזה, אחד בדורו. הוא פנה לאבנרי ואמר, "אני מבקש מכם לא לכתוב את שם הישיבה, לא לכתוב את שמו של ראש הישיבה שההמחאה היתה שלו, וגם לא לפרסם בשום אופן ופנים את הצילום של הלקוח, גם לא עם קו מטושטש על העיניים".
- למה?
"כי הוא כבר נענש, הוא סובל, הוא למד לקח, הוא גם שילם בשארית כספו. ובעיקר כי אני לא רוצה ללכלך את עולם הדת והישיבות. אני בנשמה חלק מהם. המוזיקה שאני הכי אוהב זה זמירות ושירים חסידיים. זה אני שומעת בבית אחרי העבודה".
אבנרי הבין. בעיניים שלו ראו שהוא גם מעריך את האיש הנדיר הזה שעומד מולו. וזה בדיוק מה שהיה: פורסם סיפור, זלמן שושי צולם בגדול, אפילו קיבל שער אחורי (אם זיכרוני לא מטעה אותי) , אבל בלי שמות אחרים, לא ראש הישיבה, לא הישיבה ולא הצעיר האומלל. צורף רק צילום גב של קבוצת תלמידי ישיבות, לגמרי בלתי ניתנים לזיהוי.
היום הלווייתו של זלמן וינדר, זלמן שושי שושנה. צדיק גדול ואומלל גדול. מקווה שיימצא לו מקום של כבוד בגן עדן. יהי זכרו ברוך.