חרדים מצייצים / צילום: רויטרס
התבוננות בהוצאות המדינה על תושבי הערים החרדיות מגלה שהמועצות האזוריות שמורכבות מיישובים קהילתיים, כפרים ערביים, קיבוצים ומושבים, בזבזניות יותר מהערים החרדיות.
כדי לדעת כמה המדינה נותנת לכל ישוב לחצו כאן
בני ברק, בית שמש, אלעד, וביתר עילית - ערים חרדיות מובהקות, הן מופת ליעילות מימון מוניציפלית. 193 אלף תושבי בית שמש מקבלים מהמדינה בממוצע רק 1,973 שקלים לשנה - פחות מכל תושבי היישובים הכפריים במועצת מטה יהודה שסביבה שמקבלים 3,400 שקלים, פחות מתושבי העיר שוהם (שמקבלים 2,700). יתרה מכך, אלמלא היא צריכה לעזור למדינה במימון הוצאות החינוך של תלמידי בתי הספר בעיר, בית שמש היתה הופכת לרשות עצמאית עם עודף בקופתה.
גם העיר ביתר עילית, עם קרוב ל-50 אלף תושבים, חסכונית יחסית לסביבותיה. בביתר מעבירה המדינה עבור כל תושב 3,315 שקלים, וזאת לעומת יישובי מטה בנימין (כמעט 60 אלף תושבים) שמקבלים 6,175 שקלים לכל תושב בשנה, ויישובי מועצה אזורית שומרון, שכל אחד מ-34 אלף תושביהם מקבל 7,320 שקל בשנה.
תושב בני ברק מקבל 2,711 שקל לשנה בממוצע לתושב, פחות מתושב מודיעין, שמקבל 3,245, וקרוב למה שמקבל תושב ירושלים (2,618 שקל) שפרנסיה תולים את גירעונותיהם גם בשיעור הגדול של האוכלוסייה החרדית בתוכה.
בני ברק החרדית כולה, ולמרות זאת הרבה יותר קרובה לאיזון תקציבי מירושלים (בזכות אזור התעשייה והמשרדים). בבני ברק חיים 180 אלף תושבים, שעולים למדינה הרבה פחות מ-30 אלף תושבי המושבים, הקיבוצים והישובים הקהילתיים במועצה אזורית דרום השרון שאינה רחוקה מהם, וביניהם: חורשים, גבעת השלושה, מתן, צופית, עינת, שמקבלים 3,200 שקלים כל אחד.
החרדים "לא משרתים בצבא, לא משתתפים בכוח העבודה, ומקבלים סיוע ממשלתי רחב", ולכן הם סמל לבזבוז כספי ציבורי ותרומה מינימלית לכלל. לכן שוויון בנטל, ולמעשה אי-השוויון בנטל, הודבק לפער בין האוכלוסייה החרדית לחילונית.
הנתונים מראים שלפחות בהיבט של מימון שירותים אזרחיים, צריך לחפש את "השוויון בנטל" בישובים קטנים ומבודדים, ובערים הקטנות בפריפריה הרחוקה.
***** הנתונים למאמר עובדו בסיוע יוגב שרביט עורך בלוג המדד המוניציפלי*****