ניר ברקת / צילום: איל יצהר
בפברואר האחרון הודיע ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, כי במסגרת שיפוץ כיכר ציון בבירה, יינתן מקום מיוחד להנצחת זכרה של שירה בנקי ז"ל, שנרצחה לפני שנה במצעד הגאווה בעיר.
הצהרתו של ברקת אתמול (ג') כי הוא לא יגיע למצעד הגאווה שייערך מחר בירושלים, כדי לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי, פוגעת בזכרה של בנקי.
סירובו של ברקת להשתתף באירוע שבו נאבקים תושבי עירו ואחרים על שוויון זכויות וכיבוד האחר ונגד אלימות, שנה אחרי שבנקי קיפחה בו את חייה בשם העקרונות הללו, מהווה - ברצונו או שלא ברצונו של ברקת - עידוד לאי-שוויון, לביזוי האחר ולאלימות.
ברקת לוטש בשנים האחרונות את עיניו לפוליטיקה הארצית. הסירוב שלו להשתתף במצעד הגאווה שנה אחרי רצח בנקי מוכיח כי הוא לא ראוי להיות מנהיג לאומי. מנהיג במדינה דמוקרטית וליברלית לא צריך להיכנע לפחד ולשנאה ולתכתיביהם של אנשים שבשם רעיונות שטוב היה אם היו נעלמים מהעולם, ומבזים את האחר, בתירוץ שמדובר בכיבוד רגשותיהם.
אבל למרבה הצער, קשה להשתחרר מהתחושה כי הצהרתו של ברקת היא מתוכננת ונועדה לדבר אל הציבור שהוא מעוניין בתמיכתו. שדווקא אמירות כאלה - בדומה לאמירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ביחס לאזרחי ישראל הערבים ערב הבחירות האחרונות - יסייעו לברקת להתקדם בסולם המנהיגות הלאומי.
דמה של שירה בנקי, הנערה החכמה והתמימה שנרצחה בטבורה של עיר על-ידי רוצח פנאט ומועד, זועק היום מהאדמה נוכח סירובו של ראש העיר שלה להשתתף במצעד הגאווה. מצעד שבשל השתתפותה בו לפני שנה, היא מצאה את מותה.