נאוה צוקרמן / צילום: כפיר זיו
נאוה צוקרמן לא מתביישת להגיד על עצמה שהיא פתטית. אישה שחצתה את העשור החמישי לחייה, שמסרבת להתעשת ולהרפות מהתפיסה הלכאורה נאיבית, שהמהות חשובה מהכסף והתוכן קודם למכירת כרטיסים. בדבקות דתית, כמעט עיוורת, היא מתעקשת על הגשמת האמונה הזו בתיאטרון תמונע שיסדה; ומכיוון שהקופה מדולדלת תמיד, צוקרמן ממשיכה לכבס את התלבושות בעצמה, מטפסת על סולמות, מכוונת פנסים ובונה תפאורות כאילו הייתה סטודנטית שנה א' באוניברסיטה ולא מנהלת אמנותית של מוסד תרבותי מוערך.
עם סיגריה תמידית ביד ולוק בוהמייני, היא אומרת שבחיים כנראה כבר לא תתבגר, וגם לא תצפה שמישהו יסבסד עבורה את הדרך שבה בחרה, כי אף אחד לא חייב לה שום דבר, למרות הקושי. "כל יום אני קמה ושואלת את עצמי מה הטעם, כי אם אין טעם, אני טובה בלקום וללכת. אלא אם זה שווה".
וזה שווה?
"לא יודעת. הזמן נותן את התשובות, אני מחזיקה מעמד כבר 35 שנים".
את לא אוהבת כשקוראים לתמונע פרינג'.
"שונאת את זה, כי אנשים לא מבינים מה זה ומיד מקשרים פרינג' לדלות החומר ולדלות מקצועית. לא למוסד שמכתיב את הרפרטואר, ושלא מאולץ להתאים את עצמו לסטנדרט מסוים".
את קובעת את הרפרטואר?
"אני מאתרת אותו, לא קובעת. מאתרת ניצוץ בכתיבה, בוויז'ן, ומסכימה לשלם את המחיר וללוות את היוצר, גם אם באולם יהיו רק שמונה אנשים. בכל דבר, ובטח באמנות וביצירה, הדרך היא שקובעת. יש כוכבים לרגע, אבל הם כבים. אני שמתי על המפה התרבותית את ההבנה של פוסט ממסד. הממסד מקבל את מה שצומח אצלי - מאור זגורי, אבי קושניר, ג'ייסון דנינו".
אני מדברת על הממסד שמתקצב את התרבות. את משקיעה את הזמן, את התשוקה ואת הכסף, והם קוטפים את הפירות.
"גם לאנשים שאני מגדלת יש את התשוקה ללכת לשם. קחי את פסטיבל עכו, שם קיבלתי לראשונה הכרה ב-1981. כל השנים מאז, המובחר מעכו בא אליי. האמנים האלה מעניינים אותי בגלל שהם לא מכוונים את עצמם לקאמרי או להבימה".
דברי איתי על כסף. כמה את מקבלת מהמדינה?
"גרושים, ויש לי קהל בכל העולם. תמונע הוא שם דבר בעולם עוד לפני הקאמרי והבימה, כי יש שם היענות ליוצר עצמאי, לשפה האישית שלו".
ושחקנים ויוצרים שמשעבדים את עצמם לממסד, מאבדים את הניצוץ שלהם?
"עם השנים, אני משתכנעת שזה ככה. מבקר תיאטרון בכיר אמר לי פעם, שנסים אלוני איבד את עצמו ברגע שהתחיל לכתוב לתיאטרון הרפרטוארי. זו אמירה נורא קשה, אבל יש דברים שהם שחור ולבן. אין מה לעשות, ברפרטוארי צריך למלא אולם ענק, לקלוע למכנה משותף רחב".
וגם שם ייסדו מעין שוליים באולמות הקטנים, עם מחזות פחות מסחריים.
"כולם התחילו לעשות תמונע, כי הבינו שיש לזה קהל, ושזו עוד דרך להרוויח כסף. נתח מהעוגה שלנו. אבל לא אכפת לי, כי אני שמחה שנכנסה המודעות הזו. אבל הקאמרי ייתן להצגה כזו שבועיים של חסד ואני אתן שנתיים".
שרת התרבות מדברת על השקעה בפריפריה. איפה זה שם אתכם כמי שאמנם פועלים בתל אביב ולא ממוקמים בפריפריה הגיאוגרפית, אבל כן פריפריה תרבותית?
"אני חושבת עליה ומתבוננת מאיפה היא פועלת, התשוקה שלה".
נפגשת איתה?
"עוד לא. ניסיתי כמה פעמים ובינתיים זה לא הסתייע, בינתיים אני שקופה לגמרי. אני מאמינה שהיא תבין. כרגע היא מוקפת בכל הקולות שמנווטים אותה אמנותית. האג'נדה שלה נפלאה".
בעלך הראשון, מיקי צוקרמן, היה ממייסדי פילת. הוא עזר לך במימון בתחילת הדרך?
"לא. למיקי בהחלט יש את הניצוץ, אבל הוא הצטרף כשתמונע כבר היה קיים. גם אילן רוזנטל, במאי ואבא של הבת המשותפת שאימצנו יחד, הצטרף מאוחר. עבדתי בעשרה מקומות כדי לשלם שכירות ומשכורות לשחקנים, הכול לבד".
למה אין פרינג' בפריפריה?
"כשמפעל הפיס הקים את מרכזי התרבות בפריפריה, אמרתי להם שהרעיון נהדר, אבל כמעט אין סיכוי שדבר כזה יתרומם. אנשים לא מבינים שלא כל יום צץ אמן. יש אמנים ויש טכנאי אמנות, שהם טובים, שיש להם דמיון ויכולת, אבל הם צריכים נוחות. אמן סוחב תשוקה. בדור יש אולי שלושה כאלה, כמו פינה באוש שהלכה לוופרטל (גרמניה) או רונית אלקבץ שטסה לפריז. אין 'מגיע לי', אין 'אני לא יכול', אין כתובת להיות מסכן. כל השנים האלה לא הרגשתי אף פעם מסכנה".
למה שלא תקימי לתמונע שלוחות בפריפריה?
"כשהתחלתי, דפקו לי על הדלת בלי סוף בעניין הזה, אבל תמונע היא לא רשת. עזרתי לכל מקום בתחילת הדרך, כמו 'המעבדה' בירושלים, השקעתי שם ימים ולילות".
כיועצת בשכר?
"מה פתאום. גם כשאני מביימת בתמונע אני לא מקבלת שכר. תמונע לא מפרנסת אותי, ואני שמחה".
אז ממה את מתפרנסת?
"אני מלמדת בלי סוף ונמצאת במועצת מפעל הפיס בשכר. אני עדיין נלחמת על חלוקת כספים לא נכונה ובזבזנית של כספי המדינה, ועל חידוד ההבנה מה זאת שפה אישית פורצת תבניות".
יש ביקורת רבה על הקדנציות האינסופיות של מנהלי התיאטראות. גם את כבר למעלה משלושים שנה בתפקיד. אולי הגיע הזמן שתעבירי את שרביט הניהול לדור הצעיר?
"אני מכינה את הדור הצעיר לזה מהרגע הראשון, ושעה-שעה. כל מי שנכנס אליי הוא מנהל. תמונע תעבור לצעירים".
גם עמרי ניצן, אילן רונן ונעם סמל אמרו אותו הדבר, עד שהשרה רגב הראתה להם את הדלת.
"את לא יכולה להשוות, כי אני רוצה סביבי אנשים עצמאיים. יבוא יום שהם ירצו לקחת על עצמם את הדבר הזה, רק שהם עוד חייבים לעבור את ההכרה שלהם מול עצמם. אבל את יודעת מה כואב לי? שהרבה כישרונות גדולים עוברים לחו"ל, כי שם נותנים להם כסף. ילדים שגידלתי פורחים בחוץ. יש בריחת מוחות בתרבות ואף אחד לא מנסה לעצור אותה.
"תראי אותי. 15 שנים חייתי את המחול וכשאימצתי את מאי, הבת שלי, הבנתי שהיא זקוקה ליציבות ואני לא יכולה להמשיך להסתובב בעולם. אז בציפורניים שכרתי מבנה. בהתחלה עבדתי במקלטים, שמבחוץ נראו מוזנחים, אבל כשהמנהלים של התיאטראות הגדולים היו יורדים ונכנסים לקסם, הם היו נזכרים למה נכנסו למקצוע הזה".
הם נמצאים במשרדים הממוזגים שלהם, יש להם משכורת יפה, ואת נשחקת ונלחמת לשרוד.
"את יודעת מה? זין על אולמות משיש ועל מחשבים עם גימיקים. אני צריכה אנשים טובים, תאורה מינימלית ולתת לקהל להיות קרוב לעצמו. כשהייתי בת 25, אימא אמרה לי משפט שהוציא אותי מדעתי. היא ראתה אותי עם האנרגיה והמעורבות הרגשית העצומה ואמרה, 'תזהרי לא להישחק'. היום אני מבינה את האזהרה שלה".
נאווה צוקרמן - תעודת זהות
אישי: 55, בזוגיות ואם לבת, מתגוררת בתל אביב
אקטואלי: מהערב (חמישי) ועד ליום ראשון (24.7) יתקיים בתיאטרון תמונע פסטיבל האמנות והמחול אינטימדאנס, הכולל 11 עבודות הבוחנות את חוקי המשחק בתחומים דוגמת מגדר, גזע, לאומיות, טכנולוגיה וכו'. כמו כן צוקרמן ביימה לאחרונה בתמונע את ההצגה המלט Machine מאת היינר מולר