ילד בוכה בנסיעה / צילום: שאטרסטוק
כשאתה אב לחמישה, שהגדול בהם בן 8, ומגיע לגן שעשועים, לפני שאתה בודק אם יש מתקנים מתאימים לכולם, אתה בודק אם יש שיחים, כי בטוח למישהו או מישהי יהיו צרכים.
השאלה שמעסיקה אבא כזה, שהוא אני במקרה הזה, היא איפה לשחרר ואיפה לגונן: האם בית הספר במרחק הליכה, וכשאתה מוריד אותו רחוב אחד מבית הספר, האם משמרות הזה"ב מתפקדות היטב (אצלנו, לשמחתי, כן).
אני גר בשכונת יוספטל בפתח-תקווה, שנחשבת לשכונת מצוקה, ואין בה בית ספר דתי. לכן, כדי להגיע לבית הספר הקרוב אני, שרוצה חינוך דתי לילדיי, צריך לעבור 1.3 קילומטר וצומת סואן. בבוקר עוד אפשר ללכת את המרחק הזה, או לרכוב באופניים עם שני ילדים, ואז לצעוק אחד לשני כשרוצים לדבר בינינו. אבל באחת וחצי בצהריים, ההליכה בשמש בלתי נסבלת.
בבית הספר מדברים בלי סוף על ירוק ועל קיימות, אז מביאים אריזות, יופי. אבל מעטים באים באופניים, כי אין שבילים וגם לא חניות לאופניים בתוך בית ספר.
כך, מה שהיתה יכולה להיות שעת איכות עם הילדים, הליכה או רכיבה משותפת ושיחה, הופכת לשעת סיוט עם נהג/ת שאטלים (אני או אשתי), שצריך לעבור ארבע תחנות תוך חצי שעה בפקקים. אף אחד לא הכשיר את הסביבה כך שנרצה להגיע ברגל או באופניים. הסעה עולה 500 שקל לחודש, וזה יקר.
השאלה שצריך ראש העיר לעסוק בה היא כמה 'עולה' הפקק שנוצר מכך שכל הילדים מגיעים בהסעות אישיות במכונית, וכמה זיהום, תאונות ועצבים, היו נחסכים אם ילדים היו הולכים או מורכבים באופניים לביה"ס, במקום ברכב של הוריהם.
הכותב הוא ראש תחום חברתי-כלכלי במכון ראות