המחאה החברתית / צילום: רויטרס
הכותרת לטורו של יואב קרני ב-G לפני שלושה שבועות הייתה בת מילה אחת: אופס. זו אולי הייתה האמירה הקולעת ביותר בנוגע לתוצאות משאל העם בבריטניה, שהובילו להיפרדות מהאיחוד האירופי (ברקזיט). עם היוודע התוצאות, כך גרסו מרבית הפרשנויות, נדמה היה שמרבית האזרחים שהצביעו לא באמת הבינו את השלכות הבחירה שלהם. נכון לעכשיו, אגב, לא ברור אם ואיך התהליך הזה יושלם.
ביוון, בדיוק לפני שנה, קרה דבר דומה, ואפילו קיצוני יותר: בקיץ 2015 הצביעו היוונים במשאל עם נגד תוכנית החילוץ של המוסדות האירופים. המשמעות הייתה שיוון תיכנס באופן כמעט מיידי לחדלות פירעון, אבל העם היווני, כמו העם הבריטי כנראה, מאס בהתערבות של אירופה הגדולה. ההתנגדות התקבלה ברוב מוחץ של כ-60%, שר האוצר היווני התפטר - וחודש לאחר מכן חתמה יוון על הסכם חילוץ עם אירופה.
אלו הן דוגמאות גדולות וקיצוניות למורכבות של משאלי עם (ושל דמוקרטיה בכלל), אבל במדינות מערביות רבות משתמשים בכלי הזה כדי להכריע גם בנושאים "קטנים" יותר, וככל הנראה עם השפעה רבה יותר מאשר בהכרעות הגורליות: בשווייץ התקיימו השנה לא פחות מתריסר משאלי עם, המפורסם שבהם היה התנגדות להצעה שלפיה המדינה תחלק משכורת חודשית לכל תושב בוגר; בפריז, החליטה ראשת העירייה לשתף את האזרחים בשאלה לאן לנתב חצי מיליארד אירו; ובברזיל משתפים את האזרחים בספר התקציב.
משאל עם הוא לא הכלי היחידי לשיתוף הציבור בקביעת מדיניות: בארסנל הכלים הדמוקרטיים ישנם שימוע ציבורי, אספות תושבים, ועדות עירוניות, סקרים ומשאלים ברשתות החברתיות, שולחנות עגולים ועוד. כל אלה חוסים תחת הגג של "דמוקרטיה השתתפותית" - תחום שתופס תאוצה בשנים האחרונות בדמוקרטיות רבות. לישראל יש אמנם דרך ארוכה כדי להגיע למודלים במערב, אבל ההכרה בייחודה של חוכמת ההמונים וביתרונות הגלומים בשיתוף הציבור מחלחלת בארץ בתחומים שונים - חלחול שהגיע לשיאו בימי המחאה החברתית לפני חמש שנים.
"היום זה נראה מובן מאליו שהציבור משתתף בהרבה ועדות ודיונים ציבוריים, אבל האמת היא שלא היינו שם עד האירוע המכונן של המחאה החברתית, ומאז אנחנו יותר ויותר שם", אומר ל-G פרופ' ח"כ מנואל טרכטנברג, שעמד בראש הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. "עם ההתפתחות הכלכלית והעלייה ברמת החיים, אנחנו כאזרחים רוצים יותר שליטה וחלק מזה הוא שיהיה לנו יותר say מול השלטונות והגורמים שקובעים חלק ניכר מהאספקטים האלה. אצל הממסד יש נטייה גדולה מדי להסתגר ולהסתכל על נתונים שהם כביכול אובייקטיביים, ולשכוח שהדבר הכי חשוב הוא האדם עצמו. בוועדה ראיתי שיש דברים שלגביהם רק אם אתה רואה את שפת הגוף ומתרשם מטון הדיבור, אתה מקבל את ההתרשמות המלאה. לא תקבל את זה מקריאת קובץ אקסל".
"האמון הולך ונבנה"
ועדת טרכטנברג שלחה מסר ברור לראש הממשלה לשתף את הציבור בהחלטות שמתקבלות בירושלים: "התבונה הקולקטיבית של אזרחי המדינה לא נופלת מזו של נבחרי העם, פקידי הממשלה, שליחי האינטרסנטים המסורתיים או המומחים מטעם", כתבה.
בעקבות המסר הזה הוקם אתר שיתוף הציבור (המשתהה בינתיים) ונפתחו מספר יוזמות שמטרתן להפעיל הליכים ליידוע של הציבור - כולל, במקרים מסוימים, גם התייעצות עמו - במשרדי הממשלה השונים.
"שיתוף הציבור הפך לתרבות של ממש ולא מדובר רק בכלים", מצהירה עו"ד תמר פלד-אמיר, ראש תחום בכירה לחברה ולשיתופי פעולה בין מגזריים באגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. "אני רואה עלייה גדולה בביקוש של משרדי ממשלה עצמם להפעיל את הכלים האלה ולקבל הכשרות בנושא. פקידי הממשלה, ובוודאי הנהלות המשרדים, רואים בכך חלק מה-ד.נ.א של תהליך קבלת ההחלטות. לא בכל תהליך זה מתאים, אבל זה בהחלט נשקל. הממשלה היום יותר פתוחה לארגונים ולציבור בכלל, ואני חושבת שהתהליכים המתקיימים של היכרות הדדית תורמים לשני הצדדים ולאמון שהולך ונבנה. מהבחינה הזאת, אפשר להגיד שיש פה שינוי מגמה משמעותי, שמאחוריו עומדת ההבנה שאנחנו מניבים ערך ורותמים כוחות חדשים לעשייה".
אחת הדרכים לשיתוף הציבור בדיונים ממשלתיים היא בשולחן העגול של ראש הממשלה (שבו משתתפים כשלושים איש מהמגזר הממשלתי, העסקי והשלישי).
"השולחן העגול פועל כבר שמונה שנים ועוסק בנושאים חברתיים שונים", אומרת פלד-אמיר. "במהלכו, אנחנו נחשפים לכל מיני חסמים שהיינו פחות מודעים אליהם. לאחרונה, למשל, התכנס השולחן לדון בחיזוק החוסן החברתי בשעת חירום על-ידי הגברה של שיתוף הפעולה בין המגזרים, ובנושא הזה נעסוק בשנה הקרובה. אנחנו מתכננים לנהל קבוצות דיון עם אוכלוסיות מכל קשת החברה, כדי לוודא שמה שאנחנו רואים תואם למה שהאזרחים ביישובים השונים רואים. שולחנות עגולים פעילים בכל משרדי הממשלה - רק במשרד החינוך, למשל, יש עשרה - והם משפיעים דה פקטו על המדיניות".
אופטימיות פסימית
שיתוף הציבור בישראל כיום הוא תחום קצת אמביוולנטי: מצד אחד, מהלכי השיתוף אמנם שולחים זרועות ליותר ויותר תחומים, ומצד שני, חלקם אינם מספקים לציבור הזדמנות אמיתית להיות חלק מהתהליך.
גם על מהותו של "הציבור" הרלוונטי יש לעיתים חילוקי דעות - עד כמה הוא מייצג, אם בכלל. בנוסף לכך, חלק מהיוזמות לא מגיעות מהממסד עצמו; לעיתים קרובות אלה האזרחים, עמותות או ארגונים שונים, שתובעים ממנו לקיים הליכי שיתוף שקופים.
מעבר לכך, בלא מעט מקרים (כפי שנראה בהמשך), יש הטוענים כי מדובר בסוג של מס שפתיים, שמטרתו היא נראות במקרה הטוב, סוג של גימיק שיווקי, ושימוש ציני למטרות פוליטיות במקרה הרע.
אתר שיתוף הציבור שהשיקו לפני כמה שנים במשרד ראש הממשלה הוא דוגמה טובה לאמביוולנטיות הזו: במתכונתו הקודמת, הוא הראה בעיקר כוונות טובות ומעט מאוד נכונות של אזרחים להשתתף ולהגיב להצעות שעולות על שולחן הממשלה. במתכונתו הנוכחית, הוא מכיל מסר אחד בלבד: "גולשים יקרים, בימים אלה אנו עובדים על גרסה חדשה לאתר שיתוף הציבור. הגרסה החדשה תעלה בחודשים הקרובים. עד אז, עמכם הסליחה". יש לקוות שהאתר החדש ישנה את המגמה.
בכל מקרה, ישנן פלטפורמות אחרות המעודדות את שיתוף הציבור: הסדנה לידע ציבורי, למשל, ארגון ללא מטרות רווח, מקדמת שקיפות שלטונית ואת מעורבות הציבור באמצעות בניית אתרים ואפליקציות שמטרתם להנגיש את המידע שנמצא בידי מוסדות הציבור.
הסדנה מדווחת על כ-15 פרויקטים שהיא מנהלת כיום, ביניהם אתר "כנסת פתוחה" שמפרט על פעילותם של חברי הכנסת והוועדות השונות, ו"מפתח התקציב", שמציג את חלוקת תקציב המדינה לאורך השנים.
פרויקטים אחרים הפועלים בישראל הם אתר ePart, המאפשר לאזרחים לסמן את הנושאים החשובים עבורם, להתעדכן בהצעות חוק שעולות על שולחנה של הכנסת, להצביע בסקרים ולשלוח מסרים לנבחרי הציבור. מיזם נוסף הוא אפליקציית EzGov של המרכז להעצמת האזרח, שעושה פחות או יותר את אותו הדבר, רק במובייל. מבט באתר של EzGov מראה שבינתיים נתוני ההשתתפות לא בשמיים: ב-15 הצעות החוק האחרונות שמופיעות בדף הבית, יש בממוצע לכל הצעה 6.6 לייקים, 0.8 שיתופים ו-0.2 תגובות.
ובכל זאת, החוקרים בנושא שומרים על אופטימיות: "מה שקורה היום בישראל זאת רק ההתחלה", סבורה ד"ר שרית בן שמחון, חוקרת שיתוף ציבור ולשעבר המנהלת האקדמית של בית הספר לממשל ולמדיניות של אוניברסיטת תל אביב. "יש חוסר ידע של רשויות איך להוביל תהליך משתף טוב, אבל צריך לזכור שאם פעם מי שהיה דורש את זה היה הציבור שנעמד על רגליו האחוריות, היום המצב התהפך והממסד הוא שיוזם, ובחלק מהמקרים אף מקצה למטרה זו בעלי תפקידים ייעודיים".
המחקר של ד"ר בן שמחון בדק את שיתוף הציבור בארבעים רשויות בישראל (בין השנים 2009 ל-2012. מאז, היא מבהירה, התחום הוסיף להתפתח). ממצאיה הראו כי הרוב המוחץ של הרשויות הצהירו שהן מקיימות הליכים של שיתוף הציבור, והשאלה המעניינת היא למה הן עושות את זה.
"המסקנה הייתה מפתיעה. בדקנו אם מדובר במניע פוליטי, כלומר בחיזוק מעמדם הציבורי של נבחרי הציבור; בהסרת התנגדויות של הציבור או צמצומן או בסיבה שלישית - שהיא לכאורה הסיבה הראויה - לקבל בעזרת הציבור החלטה טובה יותר. הממצאים הראו שהסיבה העיקרית בכלל שונה, והיא קבלת מידע מהציבור".
מה הכוונה?
"אם רשות יוצאת בתהליך תכנון תוכנית אב, היא אומרת לתושבים - הגישו לנו את המידע שיש לכם; זה לא אומר שאנחנו מתייעצים איתכם. הסיבה הבאה בתור היא המניע הפוליטי ודווקא הסיבה 'הראויה' דורגה בסוף. לשיתוף הציבור יש תפיסה מאוד רומנטית: יתקיים דיון פורה והבעיה שמונחת על השולחן תמצא את פתרונה לשביעות רצון כולם, וזה החלום הרטוב. בפועל, זה לא בדיוק ככה".
עד כמה הציבור משתתף בהליכים כאלה?
"יש חוסר ידע של תושבים לגבי מה זה להיות אזרח משתתף ולא רק להעביר ביקורת. אנחנו קצת חסרים את החינוך הזה. אם היו נותנים לנו להתאמן כבר בתקופת בית הספר וללמוד באמת מה זו אזרחות, המצב היה טוב יותר. מצד שני, הציבור בהחלט משתתף במקומות שנוגעים לחיי היומיום שלו. אדם יבוא להשתתף בתהליכים שנוגעים לשכונה שלו יותר מתהליך ממשלתי כלשהו".
יוקר המחיה - "החלטנו להיות נגישים"
בחודש יוני האחרון פרסמה "ועדת המחירים", המשותפת למשרדי האוצר והחקלאות, הודעה הקוראת לציבור להביע את דעתו על פיקוח מחיריהם של פירות וירקות בסיסיים. בוועדה מבטיחים כי לתגובות הציבור יהיה משקל בהמלצות, שיובאו בהמשך כצו לחתימת השרים.
"בחודש האחרון קיבלנו עשרות רבות של תגובות מהציבור, וזה הפתיע אותי", מודה אורי צוק-בר, סמנכ"ל מחקר כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות, ומי שמפקח על מחירי הביצים, מוצרי החלב ועוד. "בתחומים האלה אנחנו אף פעם לא מקבלים הערות מהציבור, אנשים עד כה לא טרחו להגיב. אם אנחנו יוצאים למשל לשימוע ציבורי על מחיריהם של מוצרי החלב, אנחנו שומעים בעיקר את המחלבות".
אולי זה לא מפליא, בהתחשב בפערי התיווך המקוממים כל-כך בין החקלאים לצרכנים, מה שהביא לפריחתה של החקלאות החברתית הישירה.
"נכון, יש פה תהליך מקביל. זה מעניין את הצרכנים בדיוק מאותו מקום שממנו התרוממה התנועה של רכישה ישירה מהחקלאים. יוקר המחיה מאוד מעניין את הציבור, ובכלל זה הפערים הללו בין החקלאים לצרכנים. בחוק הפיקוח על מחירים אין חובה לשתף את הציבור, זאת החלטה פנימית שלנו בוועדה הנוכחית. סיגלנו נוהל ברור שלפיו, בכל פעולה מהותית שאנחנו עושים, אנחנו מוציאים את התהליך לשיתוף ציבור. החלטנו להיות יותר נגישים".
אגב, לשינוי המדיניות הזה בוודאי תרם דוח מבקר המדינה מ-2015, שקבע כי ועדת המחירים לא הייתה קשובה לתלונות הציבור.
בריאות - "אני קורא כל תגובה באופן אישי"
פרויקט שיתוף הציבור הגדול ביותר במשרד הבריאות היה דווקא בשנת 2003, אז הקים פרופ' מוטי שני (שניהל בעבר את משרד הבריאות ואת שיבא) את "פרלמנט הבריאות": הפרויקט גייס 120 אזרחים שנבחרו במדגם סטטיסטי, ושהגישו בתום דיונים רבים את "עמדת האזרח הקטן" לראשי המערכת. מאז צצו בתחום יוזמות כאלה ואחרות, אבל המומחים מסבירים שבריאות זה נושא מורכב ורגיש מאוד, כשמגיעים לשיתוף הציבור.
"זה לא איפה את רוצה שימקמו את הגינה הציבורית בשכונה שלך", אומר ד"ר ברוך ולן, חוקר במכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות בריאות, שאף משתתף בדיונים שמקיים משרד הבריאות בנושא שיתוף הציבור. "בתחום הזה מתקבלות החלטות מקצועיות מאוד, כמו האם צריך לעבור בדיקת ממוגרפיה כל שנה או שנתיים, והשאלות שצריך לשאול את הציבור הן כאלה שיהיה לו אינפוט אמיתי בנושא, ולא שאלות של שחור ולבן. אני חושב שמשרד הבריאות צריך לפעול בנושא בנחישות ומצד שני, להתקדם לאט-לאט ולא להיגרר אחרי אופנות".
ד"ר ולן חוקר את יחס הציבור כלפי חיסונים בשנים האחרונות - יחס, כידוע, שבא לידי ביטוי בתנועה הולכת ומתרחבת של הורים המסרבים לחסן את ילדיהם. ולן, יחד עם עמיתיו, ד"ר גיורא קפלן וד"ר ארנה טל, דיברו עם אלפי מרואיינים וקיבלו תשובות כמו: "עליי לבחור את החיסונים שלי בעצמי". ניכר מהן כי הציבור לא מוכן לקבל ללא עוררין המלצות בתחום הבריאות, והוא מערער עליהן. לדידו של ד"ר ולן, המחקרים חידדו את חשיבות היחס שצריך לתת משרד הבריאות ל"ציבור ההדיוט" בתכנון המדיניות שלו.
במשרד הבריאות דווקא שומרים על אופטימיות. "2016 היא השנה שבה משרד הבריאות החליט לקחת צעד קדימה את נושא שיתוף הציבור", אומר ניר קידר, סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד. "אנחנו עושים שינוי משמעותי והאתגר הגדול הוא להרחיב את פלחי האוכלוסייה שאנחנו מצליחים להגיע אליהם".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אנחנו מובילים פרויקט גדול שעוסק בחולים כרוניים, ושואלים את הציבור איך לדעתו מערכת הבריאות יכולה לסייע בצורה המיטבית למתמודדים עם מחלה כרונית. הפרויקט מופיע באתר ההתייעצות שהקים משרד הבריאות ואני קורא באופן אישי כל תגובה שכתובה בו. אנחנו מבינים שהפלטפורמה של האינטרנט לא מספיקה ומקיימים בשטח שולחנות עגולים. היה מפגש בירושלים ובקרוב נגיע ליישובים בפריפריה ונשמע גם אנשים שקולם לא נשמע ברשתות החברתיות".
התגובות שקיבצתם עד כה מחדשות לך משהו?
"התגובות מזקקות את הפתרונות. השאלה המכוונת היא במה אפשר לעזור והמטרה היא להפוך את מערכת הבריאות לטובה יותר".
למה בעצם צריך לעשות שולחנות עגולים בשביל לראות איך הופכים את מערכת הבריאות - עם הבעיות הכרוניות שלה כמו מחסור בתקנים ובתקציבים - לטובה יותר? התשובות המשמעותיות לא ידועות מראש?
"זה נכון שלמערכת יש בעיות כרוניות, וחלק מהדברים באמת עולים הרבה כסף. אבל אנחנו נמצאים לקראת דיוני תקציב 2017, ויכול להיות שחלק מהכסף ילך לפתרונות שיעלו. מלבד תוספות התקציב, יש לנו הרבה מה לעשות במערכת גם בלי להוסיף כסף".
קידר מספר על שני פרויקטים נוספים שבהם פונה המשרד לאפיק של שיתוף הציבור. הראשון הוא תפוח האדמה הלוהט התורן במשרד - רגולציה על מוצרי מזון ותזונה מאוזנת. המשרד הזמין את הציבור להעיר הערותיו לוועדה לאסדרה של תזונה בריאה ולתרום רעיונות איך להגיע ליעד הנכסף הזה, ובהמשך יערוך שולחנות עגולים בנושא. פרויקט שני, שייחשף בקרוב, הוא צמצום פערים בבריאות: "הפערים בתוחלת החיים יכולים להגיע לשמונה שנים באזורים שונים בארץ", כך קידר. "אנחנו פועלים כבר שנים בנושא וצריך לראות מה הצעדים הבאים שניתן לעשות והחלטנו לשאול את הציבור איך אפשר לפעול טוב יותר. לא כל החוכמה נמצאת במשרד הבריאות ובקופות החולים. למטופלים, בני משפחה וגם למזכירה רפואית, יש הרבה מה לתרום".
מוניציפלי - פייסבוק החליף את ועדי השכונות
פרויקט "תושבים עושים עיר", המתנהל בניצוחה של עיריית תל אביב מ-2013, נראה ברשת מרשים למדי: לפרויקט יש אתר ייעודי ומפורט מאוד ועמודי פייסבוק פעילים לכל שכונה, ובהם מתזכרת העירייה את התושבים להצביע ולהשפיע ומפרטת את כל ההצעות שזורמות אליה.
תל אביב מחולקת ל-58 שכונות, ובכל שנה 12 מהן עוברות שיפוץ בתקציב שנע בין מיליון ל-2 מיליון שקלים כל אחת. לפני כן מתבקשים התושבים לשנס מקלדות ולספר לעירייה מה הכי כואב להם בטריטוריה הביתית. העירייה בודקת ישימות, מתמחרת ומבקשת מהתושבים לדרג סדרי עדיפויות.
עיריית תל אביב היא דוגמה בולטת לרשות מקומית שעיקרון שיתוף הציבור הפך חלק מהמדיניות שלה, והיא מעוגנת ב"תוכנית העירונית לשיתוף הציבור" שפועלת בעיר מאז 2005. פרויקט "תושבים עושים עיר" הוא רק חלק מזה; אליו מתווספים התייעצות עם הציבור בגיבוש תוכניות אב לשכונות או על שינוי ייעוד של מבנים עירוניים ("בית צעירות מזרחי", למשל, הפך למרכז הקהילתי דב הוז לאחר היוועצות עם התושבים) ועד אירוע שולחנות עגולים שהתקיים בכיכר רבין ב-2014 והיווה זירת התייעצויות מול התושבים בתחומי חינוך, ביטחון, תכנון ובינוי ועוד.
לא קשה לנחש כי התוכנית העירונית לא נוסדה בשל תשוקתם של קברניטי העירייה לשתף את הציבור, אלא בעיקר כי תושבים וארגוני סביבה דרשו להסדיר את הליכי השיתוף בעיר. גם ביקורת על "תושבים עושים עיר" לא חסרה, והיא מתמקדת בכך שממילא תשתיות בסיסיות - כמו מדרכה שבורה או הצללה שנחוצה בגינת משחקים - צריכות להיות מטופלות באופן שוטף, ולאו דווקא בליווי אריזת צלופן שמאותתת לכולם שכאן משתפים את הציבור. "העצמות שאתם זורקים הן לעג לרש; שיתוף הציבור כביכול בסכום שהוא אחוז ממה שהייתם אמורים להשקיע פה", כתב למשל לעירייה תושב פלורנטין - שכונה שבה מתקיים הליך שיתוף בימים אלה.
אריק שוע, מנהל אגף רבעים ושכונות בעיריית תל אביב, מכיר את הטענות: "הפרויקט לא מחליף את תוכנית העבודה העירונית הקיימת, אלא נותן מרחב השפעה נוסף ויוצר דיאלוג. כשרוצים לקבוע סדרי עדיפויות או חלופות, נכון לבוא לציבור. אנחנו מבינים שבאמצעות האינטרנט אנחנו יכולים להשיג יותר, ברמה של התייעצות ויידוע ושותפות כמעט מלאה עם התושבים. פייסבוק פתח את המפגשים והם כבר לא מתקיימים רק מול ועדי השכונות כמו בעבר, אלא מול כל התושבים. זה כלי נהדר להבין ולשמוע מה קורה בשכונה ומה עוד אפשר לעשות בה".
מי הציבור התל אביבי שמשתתף בהליכים האלה, שמתנהלים בעיקר בזירה המקוונת?
"בכל שכונה משתתפים כמה מאות תושבים ובסך הכול, עד היום השתתפו בפרויקט אלפים. את רוב העשייה עושים הצעירים, אבל אנחנו רואים חדירה גדלה והולכת של הגיל השלישי. יש שונות אדירה במקומות שונים בעיר, בין תושבים שפעילים ברשת וברשתות החברתיות לבין שכונות שיש בהן פחות אינטרנט ולכן מבחינתנו, הדיאלוג החדש שמאפשרת הרשת לא מחליף את המגע האנושי. אנחנו נפגשים ונמשיך להיפגש עם ועדי השכונות ופעילים, מגייסים פעילים נוספים שמשתתפים בפרויקט 'תושבים עושים עיר', וממשיכים להיות מעורבים בתוכניות אחרות".
בישראל, אגב, אין הסדר שמחייב את הרשויות לשתף את הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות. החוק היחיד המורה על יידוע הציבור הוא חוק התכנון והבנייה, שמחייב לספק מידע לציבור ולשתף אותו בהחלטות שנוגעות להליכים תכנוניים ולאפשר להגיש להם התנגדויות.
עם זאת, שיתוף הציבור ברשויות מקומיות בישראל עולה כפורח בשנים האחרונות. עיריית ירושלים, למשל, בולטת לא פחות: בעיר קיימים מנהלים קהילתיים כבר מאז 1993 (בגלגולים שונים), שמנהלים הן אנשי העירייה והן התושבים, ובמסגרתם מתקיימים תהליכים משתפים משמעותיים. שיתוף ציבור מתקיים בכל שנה ברשויות רבות בארץ, דוגמת עיריית חולון שהזמינה את התושבים לכתוב יחד איתה את חזון העיר; במודיעין ובשוהם, שם מזמינים את התושבים לקחת חלק בתכנון עתיד הרשות, והליכי שיתוף נרשמו גם בראשון לציון, בת ים וברשויות רבות אחרות.
חברתי - "מנגנון לצבוע כספים ולא לפתור סוגיות"
"דרך חדשה" - זה שמה של התוכנית הממשלתית הארבע-שנתית לקידום שילוב יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. התוכנית היא פרי החלטת ממשלה ומי שהוביל את גיבושה בשנתיים, עד יוני האחרון, הוא משרד העלייה והקליטה.
הסלוגן שמלווה את התוכנית הוא "שותפים ומשפיעים", והיא כללה הליכי שיתוף שונים עם יוצאי אתיופיה: במפגשי חשיבה, בשולחנות עגולים ובפניות במסרונים או ברשתות החברתיות.
התוכנית נטוותה בזמן שהשטח בוער. בין הקהילה האתיופית לבין הממסד קיימים משברי אמון אדירים בטענה למדיניות מקפחת וגזענית שנמשכת כבר שנים. ומי שמבקש לשמוע את הציבור האתיופי יכול למצוא אותו בהפגנות, ולא רק בשולחנות עגולים: רק לאחרונה הפגינו בני העדה וחסמו את נתיבי איילון, וזה המקום להזכיר גם את ההפגנה הגדולה שקיימה העדה במאי 2015.
יוצאי אתיופיה הפגינו גם ב-2014, נגד תוכנית "דרך חדשה" עצמה. "לא יצאנו נגד התהליך אלא נגד מי שהוביל אותו, משרד העלייה והקליטה, ועתרנו לבג"ץ נגד ההחלטה להטיל עליו את גיבוש המדיניות", מסבירה מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, זיוה מקונן-דגו. "מה לעשות, אנחנו לא עולים חדשים. איך זה יכול להיות שאנחנו בממוצע 25 שנה בארץ ועדיין מטופלים במשרד הקליטה, שלא עשה עבודתו כמו שצריך בטיפול בנו כל השנים האלה. אם היה פועל נכון, לא היינו נדרשים לתוכנית חדשה בכל כמה שנים".
בג"ץ דחה את העתירה, ועד מהרה נשמעו התנגדויות בקרב יוצאי אתיופיה בכל הנוגע לשיתופם בתוכנית. "שיתוף הפעולה המוצע הוא בדיוק אותו 'שיתוף פעולה' שגננת מציעה לילדי הגן", כתב אז דני אדמסו, לשעבר מנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. "ברור פה מי הגננת ומי מתבקש ונכפה עליו להישאר תינוק לנצח. הכול מוכן מראש, אבל מספרים שיש שיתוף פעולה".
גם דעתה של מקונן-דגו נחרצת בכל הנוגע לשיתוף הציבור האתיופי בתוכנית: "זה לא היה שיתוף ציבור אמיתי. יש המון ביקורת בקרב יוצאי אתיופיה, שאומרת שלא באמת רצו לעשות כאן עבודה משמעותית ואמיתית. שיתוף הציבור שהם עשו היה בעיקר דרך הרשת, וזה מיועד למי שיש לו גישה לאינטרנט, ולא באמת לציבור שצריך את השירות. הייתי מצפה שירדו לשטח, ולא רק לשניים-שלושה יישובים. האימא מקריית מלאכי, שעמוסה כל-כך ביומיום שלה, היא תרים להם טלפון? מתהדרים בכך שהיו אלף איש בשולחנות העגולים. אני לא מאמינה להם".
מקונן-דגו זועמת גם על התוצאה, ולא רק על הדרך. "מבחינתנו, שום דבר לא השתנה", היא אומרת. "אנחנו לא רוצים תוכניות נפרדות ומבדלות. התוכנית הממשלתית היא מנגנון לצבוע כספים בשם האתיופים ולא לפתור סוגיות. כספי הציבור חוזרים לאוצר או למשרדי הממשלה, ובסופו של דבר מאשימים את הקהילה הזו, ששופכים עליה כסף והיא לא מתקדמת".
אופיר להב, ראש אגף תכנון מדיניות במשרד העלייה והקליטה, משיב לטענות:
"התהליך של שיתוף יוצאי אתיופיה היה בעיניי פורץ דרך במתודולוגיה, בהיקף השיתוף ובמאמץ הממוקד שנמשך כשנה. השיתוף היה ממש יעד בפני עצמו. הבנו שלא כל הידע נמצא בירושלים ולכן חיפשנו את הדרכים להגיע לכמה שיותר קהלי יעד בקרב הקהילה. חילקנו את התהליך ל-12 משרדי ממשלה וכל משרד ערך מפגשי שולחן עגול בעצמו. כל שולחן הובל על-ידי נציג משרד ונציג קהילה, ובעיניי זה אומר המון. נציגי הקהילה היו אקטיביים מאוד בניסוח אבני היסוד של המדיניות, שלשמחתנו אומצו במלואם על-ידי הממשלה".