מריסה מאייר, מגוגל ליאהו / צילום: בלומברג
1.
אחד הקוראים שלנו נוהג לשתף אותנו במחקרים ובתובנות מעניינות. השבוע הוא הפנה אותנו למחקר שפורסם בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" על שכר המנהלים, שתיכף נגיע אליו. "ברמה האישית", הוא כותב לנו, "אני מתנגד נחרצות להתערבות רגולטורית בשכר של עובדים. אם אנחנו חיים ומתפקדים בשוק חופשי, אי-אפשר לבוא ולשנות את החוקים כי הם לא מתאימים לנו או כי זה צעד מאוד פופולרי. כפי שאיש חכם אמר פעם, השיטה הקפיטליסטית היא רעה, אבל אין טובה ממנה".
"מאידך גיסא", הוא ממשיך וכותב, "אני גם נגד השכר שיצא מפרופורציה, לא ברמה האבסולוטית - אף אחד לא יודע להגיד אם 10 מיליון שקל בונוס זה מוגזם או לא, הכול יחסי גם בתחום הזה - אלא ברמה הטכנית, כלומר האם שכר מנופח אכן מחזיר את עצמו לבעלי המניות שאישרו לאותם בכירים את השכר הזה? ולשם העניין, צירפתי לך כתבה מהבוקר ב'וול סטריט ג'ורנל', שמתארת מחקר חדש של MSCI, ומביא (שוב) הוכחה ברורה לקשר הלא-קיים בין שכר בכירים לביצועי החברות. אז המסקנה שלי היא שהרגולטורים שלנו, במקום לחוקק חוקים פופוליסטיים שיכריחו כל דירקטור בוועדות השכר בחברות לחתום על זה שהוא קרא אותו לעומקו והבין את מסקנותיו".
ובכן, אנחנו מסכימים בסך הכול עם הקורא שהשיטה הקפיטליסטית היא רעה והיא מנוע לחזירות ולהרחבת פערים, אבל איש עדיין לא מצא שיטה טובה ממנה. אבל אנחנו לא מסכימים עם הקביעה שקריאת חובה לדירקטורים של מחקרי שכר אכן תתקן את עיוותי השכר. וזה בדיוק העניין: השיטה הקפיטליסטית מעודדת את הדירקטוריונים לשיטת אשמור לי-אשמור לך, שיטת התן וקח ושלח לחמך על פני המים, ושום חומר קריאה לא יצליח לפרק את השיטה. כמו בכל שיטה שיוצאת משליטה, כדי לתקן את העיוותים, את ההפרזות וגם את השחיתותיות הנלוות אליה, צריך רגולציה כדי להגביל אותה.
בכל מקרה, המחקר שתמציתו פורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל", בחן את השכר של כ-800 מנהלים ב-429 חברות גדולות ובינוניות בעשור שהסתיים ב-2014. על פי הממצאים, הממש לא מפתיעים, ב-20% מהחברות שהמנכ"לים שלהן זכו לתגמול הגבוה ביותר, כל 100 דולר שהושקעו הניבו 265 דולר במהלך העשור. אותו סכום הניב 367 דולר כאשר הושקע בחברות שהמנהלים שלהן קיבלו את השכר הנמוך ביותר. העיתון מוסיף את הברור מאליו: שהתוצאות מטילות ספק באחד מעקרונות היסוד של שכר המנהלים בעידן המודרני - הרעיון שערימות גדולות של אופציות למניות או מניות חסומות, בעיקר כאשר גובה התגמול מקושר גם לביצועי החברה בדרכים אחרות, מסייע לשפר את ביצועי החברה, ובתורו את ההחזר למשקיעים. בארה"ב, מזכיר העיתון, תמריצים בדמות תגמולים במניות מהווים 70% משכר המנכ"לים.
אז המסקנה שהמנהלים בעלי השכר הגבוה ביותר מציגים את הביצועים הגרועים יותר ובהפרש גדול כבר לא מפתיעה איש, ולמרות הכול, איש לא מצליח לרסן אותה. אכן, הביקורת כעת גדולה, נוקבת, אבל עולם כמנהגו נוהג, לפחות בארה"ב.
2.
השבוע הגיעה יאהו לקצה עם מכירת פעילותה לוורייזון בסכום מצחיק של כמה מיליארדי דולרים בודדים. שימו לב לחבילת השכר של מריסה מאייר, מנכ"לית החברה, שהגיעה מגוגל לפני ארבע שנים בקול תרועה רמה. הנכס המרכזי של יאהו הוא אחזקתה, כ-15% במניות עליבאבא, ומאייר, בשורה התחתונה, לא הצליחה להשביח את עסקיה המקוריים של יאהו, ואפילו דרדרה אותם.
בתמורה לזה היא צברה בארבע שנות כהונתה קרוב ל-200 מיליון דולר ברוטו. אנחנו מדגישים כי מאייר היא לא חריגה בחבילות השכר הללו. מועדון הגברים של וול-סטריט, אלו שמנהלים לאורך עשרות שנים את המוסדות הבנקאיים, צברו סכומים אף יותר גדולים ממנה והובילו את המוסדות בניהולם לתוצאות הרבה יותר גרועות ממנה ולמעשה לפשיטת רגל של חלק מהמוסדות הפיננסיים, לתמיכה ענקית על ידי ממשלת ארה"ב ולטלטלה עזה בכלכלות העולמיות.
שימו לב לפרט הכי מעניין בחבילת השכר של מאייר, ושוב, זה אופייני מאוד בארה"ב וחלחל גם לישראל. מצנח זהב בגובה 55 מיליון דולר! למה מנהל צריך "מצנח זהב" אם החברה נמכרת? לפצות אותו על ההרגשה הרעה במכירה? מה, הוא לא תוגמל מספיק עד שהמצנח נפרש?
כן, זו השיטה הקפיטליסטית הרעה, ורק רגולציה תוכל להגביל את מצנחי הזהב הללו.
eli@globes.co.il