(לתגובה המלאה של תאגיד השידור הציבורי - קובץ word)
1.
הטור שכתבנו על התאגיד החדש ("תאגיד חדש, הרגלים ישנים: תאגיד השידור הציבורי מציג 'טאלנט' שמנבל את הפה בצורה מכוערת, תקציב במאות מיליונים שכנראה יילך ויתנפח מקופת המדינה ותשלום מופרז לחברת הלובינג של בוריס קרסני") כנראה הוציא מכליהם ומשלוותם את בכירי התאגיד הציבורי, עד כדי כך שהם (בפועל "הם" זה המנכ"ל אלדד קובלץ, באמצעות הדוברת של התאגיד גילי שם טוב) החליטו להוציא לנו מכתב שמדבר בעד עצמו.
המכתב ארוך מאוד (לקריאת תגובת התאגיד במלואה - לחצו כאן), ואנחנו בחרנו במיוחד דווקא את הקטעים הקשים ביותר שנכתבו עלינו, כדי שהתאגיד לא יחשוד בנו שאנחנו מנסים לסתום את פיו, אף שהוא נוהג לעשות זאת בעצמו לאחרים.
בבקשה, הנה הקטעים במכתב שמתייחסים אלינו אישית:
הכותרת: "ציפורי ישן, ציוצים חדשים"
הפתיח: "ייתכן כי רובנו נתקשה לזהות כתבת תעמולה והסתה דמגוגית כשהיא מוסווית כביקורת תקשורתית לגיטימית ומלאה ב'מידע אמין' לכאורה. כתבה כזו פורסמה בסוף השבוע ב'גלובס' על ידי אלי ציפורי, פובליציסט שהחליט לקחת צד, להתייצב במלוא כוחו נגד הקמת תאגיד השידור הישראלי, מנהליו ועובדיו, לבטל בציניות את תגובת התאגיד לשאלותיו, ולשרת כוחות פוליטיים גדולים וחזקים שמנסים להחזיר את הגלגל לאחור ולשמר את רשות השידור הישנה והכל כך כושלת. ציפורי אינו מסתיר את השנאה ואינו בוחל בדמגוגיה זולה. הוא משתמש בבוז במושגים כמו 'חונטה", 'טאלנטים' ו'אנשים נאורים' כלפי עשרות עובדים שכלל אינו מכיר ושעדיין לא עשו דבר. הוא ממשיך בהסתה נגד ה'תל אביבים' (ובעקיפין השמאלנים) שמשתלטים על התקשורת האומללה. הוא מפזר תשובות והבהרות שאין בהן כמעט משפט אחד שאינו שקרי או לפחות מטעה, והכול במטרה ברורה לחסל כאן ועכשיו את הניסיון שנעשה על ידי הממשלה וכנסת ישראל על רוב חלקיה, להקים תחליף ראוי לרשות השידור הכושלת. בהנחה שציפורי אולי באמת לא בדק מספיק את החוק ואינו מכיר את העובדות ואת תהליך ההקמה של התאגיד, החלטנו לחזור ולהציג לו את התשובות לנקודות שהעלה ולשאלות ששאל..."
וסוף המכתב: "ציפורי מסכם את ההשתלחות בתאגיד בהשתלחות כללית בשוק התקשורת ובטאלנטים בתקשורת שאותם הוא כל כך שונא. אין זה מתפקיד התאגיד להגן על עובדי התקשורת בשוק. הקורא הישר צריך רק להבחין איך ציפורי קושר תלונות כלליות, שנאה ועוינות כלפי 'התקשורת' אל אנשי התאגיד, מנהליו ועובדיו בלי שאלו בינתיים שידרו ולו דקת טלוויזיה אחת וכאשר כל הליך ההקמה רק בחיתוליו. לא צריך להשקיע מחשבה עמוקה מדי כדי להבין את המניעים הלא כל כך נסתרים שלו".
באמצע המכתב מתעמת קובנלץ, באמצעות הדוברת, עם התשובות שמסר לנו התאגיד, חלקן תשובות מתחמקות, וממשיך להצדיק אותן. הוא טוען שהתאגיד הוקם "בתמיכה ציבורית רחבה וגורפת" (מה שממש לא מדויק). הוא טוען שהשתמשנו בכמה השמצות של אנשים שלא התקבלו לעבודה בתאגיד, וזו "רשעות לשמה". הוא טוען שתקציב התאגיד אינו ניתן למו"מ, אבל מניסיוננו על תקציב ניתן לנהל מו"מ, במיוחד לאחר שלא עמד בו, אבל כנראה שכלכלה ומספרים הם לא הצדק החזק של קובלץ (שיפתח את הדוחות הכספיים של הממשלה וילמד על ההלוואה שנתנה הממשלה לערוץ 10 אחרי שחרגה). קובלץ, בחסות הדוברת, מודה בהמשך שמשרד יחסי הציבור פרסי-צדוק, שאיתו הוא עובד בחינוכית תמורת שכר נדיב, "הסכים לעזור בהליך ההקמה ללא תוספת תשלום" (כן, זה בדיוק ה"שלח לחמך על פני המים", "בהתנדבות", בציפייה לקבל אחר כך משהו) וגם מודה שהוא לקח שירות לובינג בגלל ההתקפה "של גופים בעלי כוח והשפעה".
2.
סיכום קצר של המכתב, המתייחס לכותב אישית: שקרן, מסית, כתב תעמולה, ציני, דמגוג זול, מטעה, שונא, מחסל, לא בודק עובדות, פועל ממניעים נסתרים ומשרת כוחות פוליטיים וחזקים. בקיצור: מושחת.
נחזור שוב על כל הביטויים וההאשמות כדי להיות הוגנים בריבוע עם קובלנץ: הוא טוען שאנחנו שקרנים, מסיתים, כתבי תעמולה, צינים, דמגוגים זולים, מטעים, שונאים, מחסלים, לא בודקים עובדות, פועלים ממניעים נסתרים ומשרתים כוחות פוליטיים וחזקים (הוא מתכוון לנתניהו, גם אם יכחיש זאת מכל וכול). בקיצור: מ-ו-ש-ח-ת.
ההתבטאויות במכתב ממחישות בדיוק את מה שנכתב ב"גלובס": הבריונות והצביעות של החונטה, שאותה מייצג קובלנץ בצורה הכי נפלאה. כל עוד אתה מיישר קו עם דעותיה, היא תעשה לך נעים בגב, תחניף לך ואתה תתחנף אליה. אם אתה סוטה מהקו, מבקר אותה, מעז, שומו שמים, לבקר אותה, היא תדאג לסתום לך את הפה ולהטיל דופי ביושרה ובמקצועיות שלך. ומי אחראי לסתום לך את הפה? אלו שמדברים גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי והדמוקרטיה. מאחורי הקלעים, הם ידאגו בכל דרך להפוך אותך למושחת ולאינטרסנט ולמי שמייצג את כוחות הרשע. שיטת קובלנץ דומה מאוד לשיטה של קבוצת "הארץ דה מרקר", המתחרים של "גלובס" (אתה לא איתנו? אתה מושחת), שעוטפים בצמר גפן מתוק את קובלנץ ומהללים את פועלו ואת "עצמאותו". אותה קבוצה דאגה להשחיר אותנו ב"גלובס" לא פעם ולא פעמיים בשנים האחרונות. התנגדנו לתהליך של ועדת בכר וגם צדקנו בדיעבד, לאחר שנסחטו מיליארדי שקלים מהשכבות החלשות? אתם מושחתים ומשרתים את הבנקים. התנגדנו לפסטיבל הריכוזיות? קראו לנו מושחתים ו"מכחישי ריכוזיות", ביטוי מבחיל ומזעזע שהומצא על ידי סגן מו"ל הקבוצה, גיא רולניק, משל היינו מכחישי שואה. הפסטיבל התברר כבלוף הגדול ביותר של העשור, לא תרם במאום לשיפור במשק וטשטש בכוונה בין ריכוזיות ענפית לריכוזיות משקית, שכן ריכוזיות ענפית יכולה בהחלט להיות מטופלת על ידי שלל הרגולטורים. גם השקר הגס שמופץ כאילו נוחי דנקנר נפל בגלל חוק הריכוזיות הוא סיפור מצוץ מהאצבע: דנקנר נפל בגלל היבריס ובגלל שתי טעויות עסקיות קריטיות - קרדיט סוויס והרפתקת הנדל"ן בלאס וגאס. שתי השקעות אחרות, יותר מוצלחות, היו משאירות את הפירמידה שלו על כנה, מדולדלת אמנם, אבל על כנה, בלי קשר לחוק הריכוזיות המטופש, שבינתיים הייתה לו תרומה אחת "ענקית" - הוצאת אסם מהבורסה.
הלאה: תומכים במתווה הגז ורואים בו האופציה הטובה ביותר אם כי לא מושלמת במצב שנוצר? נו, שוב, אתם מושחתים, אינטרסנטים שלא עובדים למען האינטרס הציבורי ומשרתים טייקונים וכדומה. מבקרים את שלי יחימוביץ' בנושא הגז? אז היא טוענת שזה בגלל שוביניזם! המערכה הזאת נעשית ישירות ומאחורי הקלעים, ברשתות חברתיות, בטוקבקים "אנונימיים" ובאמצעות "מבקרי תקשורת" כביכול אוביייקטיבים, אבל למעשה קנויים ומאולפים, שדי היה בפרסום כתבת תדמית עליהם אצל חבריהם כדי שימרחו על אנשי "הארץ-דה מרקר" דבש ויתקפו אחרים. הם היו קוראים לזה שחיתות עיתונאית, ובפעם הזו אנחנו מסכימים איתם. כן, זו החצר האחורית המלוכלכלת מאוד של התקשורת ה"נאורה".
אם קובלנץ היה בודק את ארכיון "גלובס", הוא היה מגלה מאות מאמרים פרי עטנו, בין היתר נגד נתניהו, נגד בנקאים ונגד החברות הגדולות, מאמרים שהובילו למהלכים גדולים בתחום הפנסיה למען הצרכנים (כולל קרן ברירת מחדל שפורסם היום, המהלך הכי חשוב של השנים האחרונות, הרבה יותר מהשטויות של התאגיד), העלאת שכר המינימום, חשיפה בנושא הפנסיה התקציבית, ההון השחור, הטבות המס ועוד. אז כן, יש העניין של אליעזר פישמן, בעל השליטה בעיתון, שנקלע לחובות אישיים של כ-4 מיליארד שקל למערכת הבנקאית. זו הקריסה האישית הגדולה בהיסטוריה המשקית בישראל והיא ראויה לכל ביקורת, ולו החריפה ביותר.
3. עם קובלנץ אנחנו מוכנים לעשות דיל: אנחנו נמסור לו את הטלפון שלנו ואת לוח הפגישות שלנו כדי להוכיח שלא נפגשנו מעולם עם פוליטיקאים בנושא התאגיד, ודאי שלא עם אנשי לשכתו של נתניהו, לא עם עובדי רשות השידור שלא התקבלו, ודאי שלא עם איש מהתעשייה, או ביקשנו לעצמנו תפקיד בתאגיד. בתמורה, נשמח לקבל את רשימת השיחות והפגישות שלו עם עיתונאים. אנחנו בטוחים שנגלה שם איך הוא מתדרך עיתונאים ואיך חלקם הפכו לשופר מוחלט ביחסי תן וקח. הפוסל במומו פוסל: אם אנחנו משרתים לתפיסתו את נתניהו (שקר גס), את מי בדיוק הוא משרת? את האגף שחוצה את מרצ ואת הצד השמאלי של מפלגת העבודה? קובלנץ לא דואג ממש לדמוקרטיה, הוא מנצל את הדמוקרטיה כדי לסתום את הפה למי שלא חושב כמוהו בהאשמות דמיוניות. אם הוא מוכן לדיל, בבקשה. אם לא, לך הביתה, קובלנץ, ואל תנסה לטפול על עיתונאים את האשמה שהם עובדים ממניעים "נסתרים" ומושחתים.
4.
ביולי-דצמבר 2005 עמדה החשיפה של עיתון "הארץ" על 7.9%, עיתון הבית של קובלנץ והאליטה-חונטה העיתונאית. בסקר האחרון היא עמדה על 3.9%, קריסה של כ-50% (!) סקר הוא סקר, בטווח הקצר הוא יכול להיות לא אמין, אבל בטווח הארוך הוא קרוב למציאות וראינו זאת במקרה של "מעריב" ו"ישראל היום". על הכישלון והקריסה המהדהדת הזאת של "הארץ" חתומים שניים: המו"ל עמוס שוקן וסגנו גיא רולניק. באופן לא מפתיע, השניים מרבים לחלק ציונים לכל כלי תקשורת אחר ולהפוך את עצמם לצדיקים היחידים בשוק העיתונות הישראלית. מ"ידיעות אחרונות" ועד "ישראל היום", מ"גלובס" ועד "מעריב", מ"וואלה!" ועד "וויינט" - אין כלי תקשורת שלא חטף מהשניים והציב את כולם, כמעט כולם, על ספסל הנאשמים כמושחתים. הגיע הזמן שהשניים יביטו במראה על הכישלון שלהם, ינסו להסביר אותו לציבור שהם כה דואגים לו ויפרטו איך הגיע העיתון בשנת 2005 לסף פשיטת רגל עם חוב פיננסי ענק של כ-400 מיליון שקל (רובו משני הבנקים הגדולים הציבוריים), וכבר אז הוא גלגל חובות מטווח קצר לטווח ארוך. הוא ניצל בינתיים רק באמצעות הזרמת הון ממשפחה גרמנית בעלת עבר נאצי ומאוליגרך רוסי שהורשע ברוסיה על מעורבות בהזמנת רצח.
אולי אז הם סוף סוף יבינו שנוצר פער אדיר בין הדימוי העצמי הגבוה שלהם לדימוי הנמוך מאוד שרוחש להם רוב הציבור. וכן, העם לא טיפש, כפי שהם נוטים לחשוב. העם מזהה היטב יהירות, מגלומניה וצביעות.
eli@globes.co.il