כשבוחנים את הנתונים בקרב מועסקים, מגלים כי רק 57% מהאנשים עם מוגבלות מועסקים בשוק העבודה, לעומת 74% מועסקים מהאוכלוסייה כולה. כלומר אחד מכל שני אנשים עם מוגבלות חי מקצבאות, שבקושי מספיקות למחייתו הבסיסית, ונזקק לעזרה לא מבוטלת מצד משפחתו. כשמנסים להבין מדוע מצב התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות כה עגום, מתגלים שני חסמים מרכזיים - האחד בצד המעסיקים והשני בצד המועסקים. בתווך נמצאים מאות אנשי מקצוע וארגונים מצוינים, שמלווים את הפרט בתמיכה נפשית ותעסוקתית, אבל רובם אינם מדברים בשפת המעסיק ומתקשים למצוא למועמדיהם מקומות עבודה.
החסם הראשון, בצד המעסיק, חושף כי הבעיות העיקריות הן חוסר ניסיון בהעסקת אנשים עם מוגבלות וחששות הנוגעים ל"מה יקרה אם" העובד לא יתאים מסיבות מקצועיות וניאלץ לסיים את עבודתו במידת הצורך. מעסיקים רבים חושבים כי אנשים עם מוגבלות הם למעשה רק "70% עובד" ואולי רק "חצי עובד". זוהי כמובן תובנה מסוכנת הרחוקה שנות אור מהמציאות. רובם המכריע של אנשים עם מוגבלות מספקים תפוקה העולה על הממוצע של יתר העובדים בארגון, עם המון מוטיבציה, נחישות ולויאליות, והכל מרצון להוכיח את עצמם ולשמור על מקום העבודה שלהם. זאת גם ב"זכות" חששם שייפלטו ממקום העבודה וייאלצו חלילה לחזור לשבת בבית בעל כורחם.
חשוב לומר, אנשים עם מוגבלות, ברובם המכריע, יכולים להשתלב במקומות עבודה רגילים, ואינם נדרשים לתעסוקה מוגנת או נתמכת (צורות תעסוקה שרלוונטיות לחלק קטן של אנשים שסובלים ממוגבלות קשה). כמעסיק מנוסה אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. במיטב דש משולבים אנשים עם מוגבלות בחלק גדול ממחלקות בית ההשקעות. ישנה קבוצת עובדים חירשים וכבדי שמיעה, המתפעלת במחלקה ייעודית של תקשורת כתובה את כל שירות הלקוחות הכתוב של קרנות הפנסיה, ההשתלמות וקופות הגמל שלנו. התקשורת עם פניות הלקוחות מתבצעת באמצעות צ'אטים, מיילים, פייסבוק והודעות סמס.
ונחזור לפחד שמלווה את המעסיקים מהיום שבו יצטרכו להתמודד עם פיטורי אדם עם מוגבלות. המחשבה על פיטורים מצד המעסיק עלולה לגרום לו לתחושה של חוסר נעימות וחשש לתביעה בגין אפליה. מבחינה סטטיסטית, הרוב הגורף של תביעות המתנהלות בבתי הדין לעבודה הן של עובדים "ללא מוגבלות". המציאות המצערת מוכיחה כי אנשים עם מוגבלות עסוקים בהישרדות ושמירה על מקום עבודתם וחוששים לנסות למצות את זכויותיהם בבתי דין לעבודה.
אדם עם מוגבלות הוא עובד כמו שאר העובדים בעסק. על מנת שהעובד יגיע למיצוי יכולותיו, על המעסיק לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. לרוב, אדם עם מוגבלות שניתנה לו הזמנות שכזו, מביא עמו ערך מוסף לחברה ותועלות שעובדים אחרים לא תמיד מספקים.
ישנו כוח עבודה איכותי ורב עוצמה של מועמדים איכותיים עם כישורים ויכולות המדברים בעד עצמם, גם אם הם אנשים עם מוגבלות. אני לא מאמין בגישת "מחלקת תרומה לקהילה". צריך לדעת להיפרד מעובד שלא "מספק את הסחורה", בין אם יש לו מוגבלות או לא. המעסיק תמיד יכול לבוא לקראת העובד בתנאי היציאה, אבל אין ספק כי להשאיר עובדים לא מתפקדים במקומם רק מפחד או חוסר נעימות לא משרת את המעסיק וגם לא את קהילת האנשים עם מוגבלות.
החסם השני נמצא בצד העובדים. חשוב לציין, עובד אשר נלחם כל חייו בקשיים בשלל חזיתות (זוגיות, עבודה, לימודים ועוד), לעתים נוטה להתייאש מהחיפוש המתיש של עבודה במגזר העסקי. רבים מאותם עובדים מסתובבים בפתח שוק העבודה עם חוסר ביטחון עצמי עד ייאוש. חוסר הניסיון התעסוקתי של רבים מהם הופך להיות בגדר גלגל שמזין את עצמו. כאשר אדם בן 30 שולח קורות חיים כמעט נטולי ניסיון, ברור שסיכוייו להתקבל לעבודה נמוכים יותר. בנוסף, הנתונים מצביעים על כך שממוצע שיעור המשכילים אקדמית בקרב אנשים עם מוגבלות נמוך יותר. כלומר, קיימת גם בעיה אובייקטיבית אמיתית. אבל כל הבעיות הללו, אמיתיות ככל שיהיו, אין בהן כדי להאפיל על היתרונות הרבים שבהעסקת אנשים עם מוגבלות.
בתווך, בין מעסיקים למועסקים, פועלים מאות אנשים טובים המנסים לעזור לאותם מועסקים למצוא עבודות במגזר העסקי, אך זו משימה קשה מאוד עבורם. רובם של המתווכים באים מרקע של המגזר הציבורי והשלישי, ואינם מדברים "מעסיקית". בדיוק מסיבה זו, מיטב דש ביחד עם משרד הכלכלה והתעשייה, קרן רודרמן וג'וינט ישראל-תבת חברו בחודשים האחרונים כדי להקים את מיזם "עסק שווה", שיקדם את נושא תעסוקת אנשים עם מוגבלות במגזר העסקי.
בשנים האחרונות, אני מלווה לא מעט אנשים עם מוגבלות בניסיונותיהם הלא קלים להשתלב במגזר העסקי. מעולם לא פגשתי בעיה, שהפתרון שלה יכול להיות כל כך דרמטי, הן לאנשים עם מוגבלות, הן למעסיקים והן למשק כולו.
לא חוקים ולא צווי הרחבה ישנו דרמטית את המצב הנוכחי של העסקת אנשים עם מוגבלות. אלו בסך הכול מהווים "הרמה להנחתה", ובזכותם הנושא עולה לסדר היום לתקופת זמן מוגבלת. ההנעה המשמעותית בתחום תגיע מצידו של המגזר העסקי, והיא צריכה לכלול החלטה ליזום שינוי מעשי בתחום, במשרות איכותיות, ולא בהעסקה בארכיונים במרתף או בשטיפת כלים בקפיטריות.
אין לי ספק כי קידום נושא זה יתרום באופן הוליסטי לכלל המשק, המעסיקים, המועסקים ובני משפחותיהם. כל הצדדים בעניין יצאו נשכרים. מצד המשק והמעסיקים, אסור שהנושא ייתפס כעניין של " צדקה" או "תרומה לקהילה". מדובר בעניין כלכלי לחלוטין: העסקת אנשים עם מוגבלות תוביל לזרימת מיליארדי שקלים אל המשק, וזאת ע"י שילוב של צריכה פרטית מוגדלת, הפחתת תשלומי קצבאות ועלייה בפריון המגזר העסקי. מצד אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם, מדובר בזכויות אדם בסיסיות - החופש לעבוד ולהתפרנס בכבוד, מימוש הפוטנציאל האישי והימנעותם מלפתח תלות במדינה ובמשפחה.
אני קורא למעסיקים הגדולים במשק להרים את הכפפה, ולהירתם למען מטרה חשובה זו. הכוח האמיתי לחולל שינוי נמצא בידיו של המגזר העסקי, ויוזמות בתחום יתורגמו לרווחים עצומים בעתיד.
*** הכותב מבעלי מיטב דש וממובילי מיזם "עסק שווה" לקידום תעסוקת אנשים עם מוגבלות