א.
התקשורת השמאלנית והעוכרת ישראל חגגה השבוע את חשיפת הנגמ"ש החדש של צה"ל - שנקרא שמו בישראל "איתן" - במפגן מרשים (הוא נוסע על גלגלים!!!) שכמותו לא נראה פה כמעט חודשיים שלמים, אז יצאה התקשורת הבוגדנית והתבוסתנית מגדרה לקראת קבלתו של מטוס הקרב החדש - שנקרא שמו בישראל "אדיר". זו הייתה תצוגה מרהיבה (הוא חמקן!!!) שכמותה לא נראתה מאז החגיגות האורגזמיות שהתרחשו פה בתחילת השנה במסגרת הגעתה של הצוללת החדשה - שנקרא שמה בישראל "אח"י רהב" - שצוינה ברוב עם והדרת מלך (היא מרווחת!!!) על-ידי אותה תקשורת אכולת שנאה עצמית, שמתקרבת רק למידת אהבתה את כל שונאינו ואויבינו.
צריך לפרק את כל התקשורת הזאת, אני אומר לכם, ומהר - לפני שהיא תפרק אותנו מבפנים. היא מפוררת את חוסנו הנפשי של עמנו. צודקת מירי רגב. לא יכול להיות שנותנים להם כסף, וכל מה שהם עושים איתו זה להלל את עוצמתו הכבירה של צה"ל.
ב.
אבל לא זה מה שמטריד אותי. אני סמוך ובטוח שהאנשים הטובים, השקולים והרגועים היושבים בממשלת ישראל יידעו בדיוק מה לעשות ומתי לעשות את כל מה שצריך לעשות עם התקשורת ובכלל - ויפה שעה אחת קודם.
לא. מה שתפס את תשומת לבי זה משהו אחר לגמרי. אני מדבר כמובן על השמות שניתנים לכל כלי הנשק המפוארים האלה. תגידו, אתם הסתכלתם, אבל באמת, על הנגמ"ש החדש הזה? כי כשאני מסתכל עליו, אני לא רואה "איתן". עם כל הכבוד, הוא נראה לי הרבה יותר כמו ראובן. או אבנר. או אשר. משהו שמנמן כזה, נינוח.
ולגבי המטוס - איזה מין שם זה אדיר? אני מביט במטוס הזה, ובינינו - הוא נראה לי הרבה יותר כמו שלמה. או עמי. או אבי. אדיר זה בולט מדי; גדי זה שם הרבה יותר טוב לחמקן. והצוללת? רהב מאוד לא הולם אותה. היא הרבה יותר שירלי. או אסתי. או חווה.
יש כמה דברים שמפריעים לי בכל השמות של כלי הנשק של צה"ל - אדיר, לביא, כפיר, איתן, עמוס, תבור, עוזי, נגב, גליל, ברק, נחשון, שובל ועוד. ראשית, זה בעיקר שמות של אשכנזים, שלא לומר קיבוצניקים עם בריכות. בחיי שאני לא מבין איך הדבר הזה חמק מעיניה הבוחנות של ועדת ביטון (ולא בגלל שארז ביטון הוא בעל עיוורון, חלילה). אתם רוצים לפעול למען קידום המזרחיים? תתחילו לקרוא על שמם כלי נשק. מה אתם באים לי עם כל מיני משוררים, למי אכפת ממשוררים? היה הרבה יותר מגניב אם לנגמ"ש החדש היו קוראים עובדיה, על שם מר"ן. חבר'ה - אסור לירות בתוך העובדיה!
וכמובן, יש את כל העניין של הנשים. למה הרוב המוחלט של כלי הנשק נקראים על שם גברים? איזה מין מסר זה שולח לבנות שלנו? מטוס לא חייב להיות אדיר ורובה לא חייב להיות גליל. הם בהחלט יכולים להיות גם שלומית או זהבה.
אגב - וזה אמיתי לגמרי - הידעתם שבמילון המונחים הצבאיים שחיבר צה"ל ב-1980 נגמ"ש הייתה בכלל נקבה, "נושאת גייסות משוריינת"? המילון החדש שיצא ב-2010 כבר עבר תחת המכבש של הדרת הנשים והנגמ"ש הפך לזכר, אבל בכלל לא יהיה מופרך לחזור אחורה ולהפוך את "איתן" ל"יהודית".
חבר'ה - אסור לירות בתוך היהודית!
ג.
אפשר גם לעזוב את כל הסוגיות העדתיות והמגדריות וללכת לכיוון אחר לגמרי. לא יהיה זה משונה מדי להניח ששמות רגועים יותר יתרמו תרומה גדולה לשלום, או לפחות לרגיעה, באזורנו העצבני. בכלל לא צריך שמות של אנשים, אפשר לקרוא לכלי הנשק שלנו בשמות כמו "שלווה" - שם טוב לספינת טילים. "מנוחה" - שם נהדר למערכת בקרת ירי. "נתינה" - יכול לעבור בקלות כרובה צלפים. "אהבה" - מתאים מאוד לרכב פיזור הפגנות. וכך הלאה.
בכל מקרה, שווה לנסות. ולו רק בגלל שאת כל השאר כבר ניסינו. אני אמנם כבר מבוגר מדי למילואים, ובכל מקרה יש לי פטור, אבל אם המדינה תקרא לי, אתייצב בשמחה ואתן שמות לכל כלי הנשק. ולא אכפת לי, אם אני כבר שם, לתת גם שמות לכל המבצעים והמלחמות.
ד.
השקת הנגמ"ש החדש באה בעיתוי מתאים להתרחשויות המטורללות למדי שעברו השבוע על הפוליטיקה הישראלית; היציאות הבלתי יאומנו של דוד ביטן ושל מירי רגב. המריבות המצחיקות בין הליכוד לבית היהודי, שבמסגרתן הפכו בנט ושקד לשמאלנים. היציאה של שר האוצר (הייתי בשוק שהוא בכלל יכול לדבר), שאמר שכל הממשלה צריכה ללכת לאשפוז. האירועים המשעשעים בוועידת מפלגת העבודה, שבמסגרתם נחשף שוב יצר ההרס העצמי העקבי עד כדי גיחוך שלה. נתניהו שקרא להרצוג להצטרף לממשלה, מה שגרם לכמה אנשים לדבר על אפשרות של בחירות. כולם, כמו שאומר מכתם הלשון הידוע, ירו בתוך הנגמ"ש - ולא משנה אם קוראים לו איתן, יהודית או עובדיה.
אני לא מומחה גדולה בהיסטוריה צבאית, אבל עד כמה שהצלחתי לחקור, מעולם לא בוצע ירי של ממש בתוך נגמ"ש. אני כמובן יכול להבין ויודע להעריך את כוחו של הדימוי, אבל עם כל הכבוד למי שהמציא אותו (ככל הנראה אהוד ברק) ולמי שעושה בו שימוש תכוף מדי (ככל הנראה נפתלי בנט), אני חושב שהוא לא ממש מדויק.
כמי שמחזיק מעצמו פיינשמעקר של דימויים, בעיניי, מה שהתרחש השבוע בפוליטיקה הישראלית בכלל לא היה ירי בתוך נגמ"ש - לי זה הזכיר הרבה יותר פלוץ בתוך אוהל, סליחה על הצרפתית.
ה.
אנסה להסביר את עצמי: ירי זה משהו נורא דרמטי - ולבטח בלתי הפיך. אחרי הכול, אנשים יכולים למות ממנו. את הכדור שנורה מתת המקלע "אליעזר", ולא משנה אם האירוע התרחש בתוך או מחוץ לנושאת הגייסות המשוריינת "יהודית", אי אפשר להכניס בחזרה לקנה.
אבל זה לא מה שקרה השבוע בפוליטיקה שלנו. שום דבר בלתי הפיך לא קרה, הסירו דאגה מלבכם - כל מה שקרה זה שאנשים פטפטו עצמם לדעת, הרימו רעש והפיצו ריח רע. זה הכול. לא ירי ולא נעליים, רק פלוץ שהופרח לחלל האוהל (כנסת ישראל בירושלים), יעמוד כמה זמן באוויר - ואז יתפוגג כלא היה, כמו שקרה לכל-כך הרבה מילים ומשפטים והצהרות והבטחות ואיומים ואולטימטומים. נכון שזה לא נעים, אפילו קצת מביך ודי מסריח - אבל יעבור. אני נותן לזה שלושה ימים.
ויותר מכך. בהכירי את המערכת הפוליטית בישראל ואת מהירות ההידרדרות שאנו חווים ברמת הדיון וברמה האנושית של חלק מהיושבים בבית הנבחרים שלנו (לא שאין כמה נהדרות ונהדרים, יש ועוד איך), אני יכול להמר במידה די גדולה של ביטחון שתוך ארבעה עד שישה שבועות, אולי טיפה יותר, ייזכר השבוע הצעקני והמשונה שזה עתה הגיע לסיומו כתקופה של יציבות, כבוד הדדי ותרבות דיבור.
קחו את המילה שלי: לא רחוק היום שבו נשב על המרפסת וניזכר בפוליטיקאים של אז, שהיו אנשים משכמם ומעלה. אתם הצעירים, נאמר אז לילדינו, כבר לא זוכרים שפעם הילכו בינינו דמויות מופת כמו דוד ביטן.