איילת שקד / צילום: איל יצהר
אחד "המיתוסים" הרווחים משום מה בציבור הוא כי הבנקים ממהרים כביכול לוותר לבעלי הון (המכונים לעיתים "טייקונים") על חובות. מדי פעם נשמעת גם ביקורת על כך שבנקים מלכתחילה נותנים אשראי ל"טייקונים" בקלות רבה מדי, כשהבנקים יודעים כביכול כי האשראי עלול שלא להיות מוחזר.
הטענות הללו הן חסרות שחר. מניסיון של עשרות שנים בייצוג בנקים רבים במאות הליכים אוכל להעיד כי בנקים גובים כל שקל שהם יכולים, בכלים החוקיים המסורים להם. גם מי שלא ירצה להאמין לדבריי - שלפיהם בנקאים מתנהלים ביושרה, במקצועיות ובנאמנות רבה לארגון ולכספו - אינו אמור לחשוד בבנקאים כי הם רוצים להזיק לעצמם. והרי שיטת התגמול המקובלת בחלקים נרחבים של הקהילייה העסקית - והמערכת הבנקאית אינה חריגה בעניין זה - מכילה לפחות מרכיב של תמרוץ לפי תוצאות עסקיות, בפרט בשדרת הניהול וקבלת ההחלטות.
לפיכך, כאשר בנקאים מצליחים לגבות חובות אבודים ומופרשים, הם הרי מתומרצים על כך. כאשר הם נותנים "אשראי רע", שבעקבותיו הם נאלצים לבצע מחיקת חובות, הם נפגעים גם בכיסם. דווקא אלה שאינם מוכנים לייחס לבנקים ולבנקאים מניעים ציבוריים, נורמטיביים או אלטרואיסטיים, אמורים להיות הראשונים שמבינים כי זהו גם האינטרס האישי של הבנקים והבנקאים כאחד, שיינתנו הלוואות ראויות ללווים ראויים, שאשראי ייגבה, ושלא יימחקו חובות.
עו"ד יאיר ליבוביץ
אכן, כצפוי בתחום עתיר סיכון כזה, אחוז קטן של האשראים מתגלה כבעייתי. לעתים על הבנקים אף לאחוז באמצעים החוקיים העומדים לרשותם כדי לנסות ולגבות אשראי בפיגור/ב"דיפולט". בחלק ממקרים אלה, הבנקים נאלצים לסבול בסופו של דבר גם הפסדים. אלא שהדבר נובע מהיעדר יכולת גבייה, ולא חלילה מהיעדר רצון לגבות. הבנקים והבנקאים לא ששים לוותר ולו על שקל, וזה גם לא כדאי להם.
כך גם בצד של מתן האשראי - אני יכול להעיד כי אשראי בנקאי ניתן תוך שקילה זהירה ומקצועית. די לעיין בנתונים שמפרסם בנק ישראל כדי להיווכח שהמערכת הבנקאית מצויה במקום גבוה מאוד, הרבה מעל ארה"ב, גרמניה וממוצע ה-OECD כולו, בכל הקשור במזעור סיכון תיק האשראי הבנקאי.
לפיכך, דווקא מי שמתקומם נגד מקרים שבהם בנקים נאלצים למחוק חובות, ולסבול הפסדי אשראי, צריך לתמוך במקסום כושר הגבייה שלהם.
אלא שלא זה הכיוון שהמדינה הולכת בו. לצד מגמה נמשכת של תיקוני חקיקה המקנים הגנות שונות ללווים ולערבים, הגנות הקשורות בקורת-גג במימוש משכנתאות וכיוצא באלה שינויי חקיקה - שצידם האחר הוא פגיעה ביכולת גביית החובות וגידול בחובות הבלתי נפרעים - מקדמת עתה שרת המשפטים איילת שקד גם צעד נוסף בהכבדה על מלווים מקצועיים (דוגמת בנקים) לגבות אשראי.
הצעת חוק חדלות פירעון, הנדונה בימים אלה בוועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת, מקצצת את ההגנה הניתנת לנושים מובטחים (בראשם הבנקים) בכמה מישורים: ראשית, בכל מה שקשור ביכולת שלהם לגבות חוב שנגדו שועבדו הנכסים השוטפים של החברה, כגון המלאי, החייבים שלה והפעילות השוטפת.
שיעבוד הנכסים השוטפים של החברה מכונה בלשון המקצועית "שיעבוד צף", בשונה משיעבוד של נכס ספציפי, כגון מגרש, נכס מקרקעין אחר ופריטי ציוד. חלק ממשי של האשראי הבנקאי לחברות מובטח באמצעות "שיעבוד צף" כזה. עד הצעת החוק, הבנקים ידעו כי אם החברה תקרוס, הם יקבלו (ככלל ובכפוף לחובות מסוימים בדין קדימה) את מלוא תמורת מימוש הנכסים המשועבדים ב"שיעבוד צף".
אך הצעת החוק קובעת כי רק 75% מתמורת "השיעבוד הצף", לאחר ניכוי החובות בדין קדימה, יועברו לנושה המובטח בו, ויתר 25% יועברו לנושים הלא מובטחים. המשמעות היא גידול מתאים של המחיקה שיידרשו נושים מובטחים לספוג במקרים כאלה.
מאחורי שינוי זה עומדת כוונת מוצהרת "לחלק את העוגה" אחרת בין הנושים "החזקים", קרי הבנקים - לבין הנושים החלשים, הלא מובטחים, כגון ספקים קטנים של החברה הקורסת. אולם בשורה התחתונה, המשמעות היא שהבנקים יוכלו לגבות פחות חובות, והסיכון שלהם יעלה.
היות שהבנקים הם גוף עסקי המפוקח על-ידי בנק ישראל, והבנקים נדרשים לשמרנות בכל הנוגע לנקיטת סיכונים עסקיים, הבנקים ייאלצו להעלות את הריבית על האשראי ולהחמיר בדרישות הבטוחות כדי לפצות על העלייה בסיכון.
מי שייפגעו מכך יותר מכול הם דווקא העסקים הקטנים והלווים הקטנים, שככלל, זקוקים לאשראי בנקאי אף יותר מבעלי ההון הגדולים, וכקטנים יכולים להציע פחות ביטחונות, ואז האלטרנטיבה שהם עלולים להידחף אליה בעל-כורחם היא "השוק האפור", שעל עלויותיו ומגרעותיו מבחינת הלווים, אין חולק.
תיקון נוסף הכלול בהצעת החוק הוא קביעה, שלפיה ריבית פיגורים על חוב המשועבד בשיעבוד ספציפי לא תיחשב לחוב מובטח, אלא רק הריבית שנקבעה בחוזה ההלוואה המקורי. גם במקרה זה, המשמעות תהיה העלאת הריביות בחוזי ההלוואה. ומי ייפגעו מכך יותר מכול? מי שיש להם פחות יכולת לספק ביטחון למלווה, קרי: הלווים הקטנים.
אמנם זו זכותו של המחוקק לשקול שיקולים של "צדק חלוקתי", אולם חשוב להבין את המחיר. המשמעות של החלשת כוח הגבייה של הבנקים מהלווים המתגלים כבעייתיים, היא הגדלת הנטל על שאר הלקוחות, כלומר, על רוב הציבור. ראוי שהמחוקקים יחשבו גם על ציבור זה לפני שירימו את ידם בעד הצעת החוק הזו, ושיחשבו על כך גם בפעם הבאה שהם מתרעמים על אשראי כזה או אחר שלא עלה בידי הבנק לגבותו.
■ הכותב, שותף במשרד עורכי הדין ב. לוינבוק, עוסק בייצוג בנקים.