בשבוע שעבר נחשף ב"גלובס" שבמסגרת חוק ההסדרים צפויים להיקבע הסדרי מיסוי חדשים על קיבוצים, שלפיהם בנסיבות מסוימות חברי קיבוץ ימוסו לראשונה באופן אישי (פרסונלי), כשאר האזרחים במדינה. תיקון החקיקה הזה עשוי לערער את קונספט הקיבוץ השיתופי המתקיים בישראל כבר יותר מ-100 שנה ועדיין מתקיים בכרבע מהקיבוצים בארץ, אבל דווקא בהיבט אחר, נדמה שמערכת המשפט לא ממהרת לוותר על הגדרת הקיבוץ הישן, והכוונה היא ליחסי עובד-מעביד בקיבוצים מתחדשים.
רק לאחרונה בג"ץ שם סוף לוויכוח משפטי שהתנהל במשך חמש שנים וקבע שגם בקיבוץ שעבר הפרטה ושינוי באורחות חייו אין יחסים של עובד (חבר הקיבוץ) ומעסיק (הקיבוץ המתחדש).
הסוגיה הזאת נדונה בחמש השנים האחרונות בכל הערכאות של בתי הדין לעבודה והגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון. בתום ההליך המשפטי הממושך, אשררו שופטי העליון את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מ-2013 ופסקו שאין בעצם שינוי אורחות החיים בקיבוץ כדי ליצור יחסי עובד ומעסיק בין הקיבוץ המתחדש לחבריו.
"האמנה החברתית נותרה כשהייתה"
המקרה שעמד במוקד הוויכוח המשפטי הוא של אבי בן-אהרון, חבר קיבוץ תל-יוסף שבעמק חרוד. בן-אהרון עבד במשך שנים ארוכות כמנהל "דגי תל-יוסף" ופוטר מעבודתו בינואר 2011 בעקבות בדיקה שערך הקיבוץ לגבי תפקוד המדגה. בהמשך אף אישררה אסיפת הקיבוץ את פיטוריו. באמצעות עורכי הדין הראל טיקטין ויואב אבן עתר בן-אהרון לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, תבע פיצויי פיטורים וטען כי פיטוריו נעשו שלא כדין.
הקיבוץ טען מנגד כי בן-אהרון אינו זכאי לפיצויי פיטורים, בין היתר לאור העובדה שכחבר קיבוץ לא מתקיימים בינו לבין הקיבוץ יחסי עובד ומעביד.
באפריל 2013 קיבל בית הדין האזורי לעבודה בנצרת את תביעת בן-אהרון והכיר לראשונה ביחסי עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ לקיבוצו. נשיאת בית הדין בנצרת, השופטת ורד שפר, פסקה כי בין בן-אהרון לבין קיבוצו התקיימו יחסי עובד-מעביד משנת 2002 - המועד שבו עבר הקיבוץ שינוי באורחות חייו והפך לקיבוץ מתחדש.
הקיבוץ ערער על ההחלטה לבית הדין הארצי וזה הפך את ההחלטה על פיה וקבע: "השינוי שחל בקיבוץ והפיכתו לקיבוץ מתחדש לא שינו, גם מבחינת תקנון הקיבוץ, את היחס בינו לבין חבריו... אין לראות את החבר כעובד במובן יחסי עובד-מעביד, שכן עבודתו נלווית לחברותו ואינה נפרדת ממנו".
שופטי בית הדין הארצי, בראשות הנשיא יגאל פליטמן, כתבו כי "לפי תקנון הקיבוץ, אין כל כוונה של שינוי ביחסים שבין הקיבוץ והענפים לבין החברים כתוצאה מהשינוי המבני שחל בקיבוץ ולכן ההתקשרות שבין החבר לבין הקיבוץ נעשתה מתוקף היותו חבר קיבוץ, ולא עובד של הקיבוץ".
בן-אהרון לא השלים עם הקביעה ועתר לבג"ץ בטענה שמדובר בפסיקה שגויה. מנגד, באמצעות עורכי הדין עומר כהן, נעמי אשחר וגיל דגן ממשרד שלמה כהן ושות', ביקש הקיבוץ משופטי העליון שיאשררו את החלטת בית הדין הארצי לעבודה. לפי כחודש, ב-6 ביולי, דחה הרכב שופטי בג"ץ, בראשות השופט אליקים רובינשטיין, את העתירה בתוך שהתייחס באופן נרחב להסדרי הערבות ההדדית בקיבוצים מתחדשים.
עו"ד שלמה כהן מציין שהקביעות המרכזיות של בג"ץ היו שגם בקיבוץ שעבר שינוי באורחות החיים אין יחסי עובד ומעסיק קלאסיים בין הקיבוץ לבין חבריו עם פערי כוחות מובנים, אלא במצב שבו העובד - החבר - שותף גם לקניין, וכן נוטל חלק פעיל בקבלת ההחלטות בניהול העסק. עקרונות אלה נותרו גם בקיבוץ המתחדש. "מכאן נחלש הצורך בקביעת מערכת חובות מקיפה בדמות משפט העבודה ביחסים אלה", אמר.
שופטי העליון ציינו עוד כי "אף שאין חולק על כך שהמעבר לתקציב דיפרנציאלי שינה מעולם ערכים זה (שוויון ערך העבודה), אין לומר כי מקומה של העבודה כערך לכשעצמו נמוג כל עיקר, ונדמה כי המעבר לקיבוץ המתחדש לא בהכרח ניתק באופן מוחלט בין עבודת החבר לבין החברות בקיבוץ. כך למשל, תקנה 2(ד) לתקנות ערבות הדדית קובעת, כי כדי שחבר ייהנה ממעין השלמת הכנסה, התנאי לכך הוא שהוא 'ממצה את יכולת השתכרותו ומקיים את חובת עבודתו'".
השופטים ציינו כי "האמנה החברתית" העומדת בבסיס הרעיון הקיבוצי נותרה כשהייתה גם היום: החבר יעבוד לפי יכולתו והקיבוץ יספק את צרכיו. "אכן, אין לכחד כי משוואה זו עברה תמורות, וכעת חבר שעבודתו 'מתומחרת' גבוה יותר יקבל תקציב גדול יותר, ללא קשר ישיר לצרכיו; אולם הבסיס הרעיוני וגם המעשי נותר כשלעצמו, שכן כאשר מדובר בחבר שאינו יכול עוד לעבוד, או חבר שפרש לגמלאות, או בהקשר אחר חבר המחליט לעזוב את הקיבוץ - יקבל סכום כספי האמור לדאוג לצרכיו; וככל שלחבר זה או אחר ישנן השגות על האופן הקונקרטי בו הוסדר עניינו על ידי הקיבוץ שבו הוא חבר, מערכת הדינים הרלבנטיים לפתרון הסכסוך מצויה במצב המשפטי הקיים בדיני האגודות השיתופיות, בתקנות הספציפיות".
חתירה תחת מהות הקיבוץ
בג"ץ גם לא התעלם מהשלכות הרוחב שעלולות להיות להכרה "כללית" ביחסי עובד-מעביד במסגרת הקיבוצית החדשה ומהקושי ביישום כלל גורף מעין זה בכל מקרה ומקרה. פעמים רבות קשה עד מאוד להפריד בין המפעל הפועל בתוך הקיבוץ לבין הקיבוץ עצמו. לדברי השופטים, "הכרה ביחסי עובד-מעביד בין העובד למפעל, משמעה למעשה שינוי בחובות המוטלות על הקיבוץ עצמו והעברת תקציבים ניכרת לחברים העובדים בתוך המפעל הקיבוצי על פני חברים אחרים שייתכן שהיזקקותם גדולה יותר. ומכל מקום, המשמעות היא פגיעה קשה בשיקול הדעת של הקיבוץ בהקצאת משאביו, ודומה כי הטעמים שהעלה העותר בעתירתו... אין בהם די להצדיק תמורה מעין זו".
השופט צבי זילברטל ציין כי מערכת יחסים של עובד-מעביד בין חבר הקיבוץ לבין הקיבוץ חותרת תחת מהותו הבסיסית ביותר של הקיבוץ כגוף שיתופי שמתקיימים בו עקרונות שיתוף חשובים, העומדים בתוקפם, אף אם בשינויים מסוימים, גם בקיבוץ המתחדש.
לדבריו, "הלעומתיות הטבועה מטבעה במערכת של יחסי עובד-מעביד זרה לצורת החיים הייחודית הגלומה בקיבוץ ובמיוחד לערכי השוויון והשיתוף וזרה לשיח הקיבוצי. אכן, אין לכחד, ייתכנו מצבים של פגיעה בפרט, ואף פגיעה הקשורה לתפקיד שמילא אותו חבר במערך היצרני או במערך השירותים של הקיבוץ. אלא שמחלוקת זו שבין הפרט לכלל, כמו כל מחלוקת אחרת שבין חבר אגודה שיתופית לבין האגודה, תימצא את פתרונה בגדר הדין הכללי, דיני האגודות השיתופיות והוראות תקנון הקיבוץ הספציפי. מכלול הוראות הדין מעניק סעדים סבירים וראויים למרבית המצבים, גם בהעדר הכרה ביחסי עובד-מעביד".
שלמה כהן, שמשרדו מייצג קיבוצים רבים ברחבי הארץ, התייחס לפסיקה ואמר: "על רקע החשש שהיה בתנועה הקיבוצית ובקרב קיבוצים רבים שבג"ץ יהפוך את ההלכה ויקבע כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין החברים לקיבוצם, מדובר בהישג חשוב לקיבוצים וקבלת גיבוי מבית המשפט להמשיך לפעול במסגרת המוסדות הפנימיים של הקיבוץ, בתוך חיזוק ההלכה שעל בתי המשפט השונים למשוך ידם מהתערבות בהחלטות מוסדות הקיבוץ".
