"נסיעה בתחבורה ציבורית עם הילדים שלי היא הזדמנות לבילוי זמן איכות איתם. חבריי חושבים שאני משוגעת, כנראה משום שמעולם לא עשו זאת בעצמם", כך אומרת אירית לבהר-גבאי, מתכננת תנועה ואם לשני ילדים, בן 4.5 ובת שנתיים. כדי להמחיש את הפער הגדול בין הדימוי השכיח והמקובל לבין החוויה האמיתית בנסיעה עם ילדים באוטובוס וברכבת, היא משתמשת בתבנית התמונות הנפוצה במדיות חברתיות, המציגה עניין אחד מנקודות מבט שונות: איך החברים שלי מגיבים, מה הם באמת חושבים, מה רוצים המפרסמים שנחשוב וכולי (ראו משמאל).
לבהר-גבאי הציגה בכנס "תחבורה ציבורית ומגדר" שנערך בסוף החודש שעבר, ביוזמת שתי חברות מועצת העיר תל אביב: מיטל להבי מחזיקת תיק התחבורה, וגבי לסקי, מחזיקת תיק המגדר והקיימות. המפגש כלל הצגת מחקרים ושיח בהשתתפות פעילות בשני התחומים (שוויון מגדרי ותחבורה), ונועד לזהות את הצרכים המיוחדים לנשים בתחבורה הציבורית ולנהל דיון על האפשרויות לתת להם מענה יישומי בשירות הקיים.
השיא לגברים, השפל לנשים
נתחיל בעובדות מפתיעות: בסקר שעשה משרד התחבורה בקרב מדגם מייצג, וממצאיו הוצגו בכנס, גילה שעבור שליש מהנשים בישראל אוטובוס הוא כלי התחבורה העיקרי (הן נוסעות גם במכונית הפרטית שלהן, אבל לא רק בה). 52% מהמשיבות דיווחו שנסעו לפחות פעם אחת באוטובוס בשבועיים האחרונים, ו-70% מתוכן אמרו שהן נוסעות כל יום, או כמעט בכל יום, בתחבורה ציבורית כלשהי. מפתיעה פחות העובדה שנמצאה גם בסקר, והיא ששעת השיא בנסיעות נשים, היא צהרי היום.
לסקי מזכירה שעדיין נשים רבות עובדות בחצי משרה. הן אלה שחוזרות הביתה לקבל את הילדים המגיעים ממוסדות החינוך, "ומגלות שדווקא בשעות אלה, רשת התחבורה מורידה הילוך, יש פחות אוטובוסים ופחות רכבות. תכנון מערך התחבורה הציבורית לא הביא בחשבון את הצורך בתחבורה ציבורית בזמנים שאינם 'שעת השיא' במובן המקובל בעולם שחושב בצורה גברית: יציאה לעבודה בבוקר וחזרה באחר הצהריים המאוחרים הביתה".
והנה נתון מפתיע אחר: דווקא האיטלקים, אשר אינם העם הראשון שחושבים עליו בהקשר לפמיניזם, עשו מעשה בעניין זה. בעיר האיטלקית בולצאנו התאימו את לוח הזמנים של האוטובוסים לשעות הפתיחה והסגירה של גני הילדים. וזה לא הדבר היחיד שעשו שם כדי שהנשים המקומיות יוכלו להשתמש בנוחות בתחבורה הציבורית (ראו פירוט בנפרד).
ובחזרה לסקר הישראלי: גם במטרות הנסיעה נמצא שוני. גברים דיווחו שהם נוסעים באוטובוס לעבודה, ללימודים או לשירות צבאי. נשים אמרו שבנוסף לנסיעה ולעיסוק היומיומי, הן משתמשות בתחבורה הציבורית למטרת שגרתיות אחרות: קניות, סידורים, שירותי בריאות וליווי קרובים - ילדים והורים, לצרכים מגוונים שלהם. "ממטרות נסיעה שונות נגזרים צרכים שונים", מפרשת לסקי את הממצא: "מבחינה פיזית כשנוסעים לקניות, צריך מקום להציב את הסלים והשקיות, ושיהיה נוח לטפס עם עגלה. כשמלווים, צריך מקום ישיבה משותף, מקום להציב בו עגלת ילדים, לרכז כמה ילדים יחד עם מלווה, ואזור נוח להציב הליכון".
מושב לילד וסל לקניות
"סגנון הניידות של נשים שונה. לא רק הלוך וחזור מנקודת מוצא אחת ליעד אחד וממנו חזרה למוצא", ממשיכה לסקי. "נשים יוצאות מהבית למשימות שונות ומשולבות, ולכן בנסיעה שלהן יש הרבה עצירות: גם משאירות את הילד בגן, עוברות וקונות במכולת, ובדרך נעצרות לרגע בבנק, ממשיכות לעבודה, שממנה הן חוזרות הביתה, ובדרך אולי עושות עוד סידור". לא פלא לפיכך, שנשים הדגישו בדרישותיהן משירות תחבורה ציבורי שיהיה מהיר, זמין, מכסה מסלולים שונים ואמין בלוח הזמנים (הן פחות סובלניות לשינוי בלוח הזמנים, משום שיש להן כמה משימות להשלים בדרכן). הדברים שגברים העמידו במקום הראשון בשירות הם: הגנה ממזג אוויר, ישיבה נוחה ומרווחת, אינטימיות ופרטיות, וכן שהנסיעה תהווה זמן לרוגע עצמי ותהיה אפשרות לבידור (מסכי טלוויזיה ואפשרות להאזנה למוזיקה).
בשאלה שהופנתה לגברים ונשים בנוגע לכלי רכב באופן כללי, הנשים אמרו שהן רוצות שהרכב ייתן להן עצמאות, ויהיה זמין בכל מקום ובלי שיצטרכו להסתבך בחיפוש חניה. הגברים לעומת זאת אמרו, שכלי הרכב הוא סמל סטטוס, בעוד שאצל נשים ההיבט הזה כמעט ולא הוזכר.
לפני חודש הכריז שר התחבורה, ישראל כץ, על מינוי מנכ"לית למשרדו, קרן טרנר, ועשה היסטוריה: לראשונה הוצבה בראש המשרד אישה. "התחום היה ועודנו נחשב 'גברי'", אומרת מיטל להבי, שבחרה בתיק התחבורה אחרי שהחזיקה במשך קדנציה בתיק החינוך העירוני. "רוב מהנדסי התחבורה הם גברים, כל המנכ"לים של חברות ההסעה הגדולות - רכבת ישראל וחברות האוטובוסים, הם גברים. גם רוב הנהגים בשירות התחבורה הציבורית, הם גברים. כל החשיבה של התחום - מתכנון ועד ביצוע והתאמת השירות - היתה גברית, ולכן הביאה בחשבון בעיקר ערכים וצרכים גבריים".
כך לדוגמא, כשהתחיל לפעול בתל אביב שירות האופניים הציבורי (תל אופן), התברר שהדגם שנבחר גבוה מדי לרוב הנשים. רק אחרי שלוש שנות פעילות הוכנסו דגמי אופנים נמוכים במבנה השילדה, שיהיה נוח לרכוב בהם למי שלבושה בשמלה. "כשתכננו את השירות לא הביאו נשים בחשבון", חוזרת לסקי לדיון. "באופני תל אופן אין סל שאפשר להניח בו קניות, או לשים בתוכו תיק. אנחנו כמעט תמיד הולכות עם תיק, גברים נוטים יותר להשתמש בתיקי גב. אין גם כיסא לילד. נשים יוצאות מהבית למשימות שונות כשהן מלוות בילד. ברור שאיש לא התכוון להדיר נשים מהשירות, אבל פשוט לא היו למתכננים בראש ההרגלים והצרכים של נשים", היא מסכמת.
חוברות צביעה בקרון הרכבת
נחזור ללבהר-גבאי מתחילת הכתבה. היא מזכירה שברכבות הישראליות יש קרון מיוחד שאפשר לשבת בו בנוחות עם עגלות תינוקות ויש בו גם שירותים צמודים, "שיקול משמעותי כשיוצאים לנסיעה שתימשך שעה או שעתיים עם ילדים".
בחודשים שיש בהם חגים וחופשת קיץ, הנהלת הרכבת מחלקת בקרונות משחקים שיעבירו את הזמן: שעשועי הרכבה וחוברות צביעה. בעניין זה הרכבת שונה מאוד מהאוטובוסים הבינעירוניים, שבהם נדמה שעוד לא נעשתה חשיבה לעידוד נסיעה משפחתית. באוטובוסים הבינעירוניים אין מושבים הניצבים זה מול זה, כמו ברכבת, אין מקום להעמיד עגלות, וכמובן שאין מה לדבר על נוחיות או אמצעים אחרים שיקלו וינעימו את הדרך עם ילדים קטנים.
מעבר לשינויים פיזיים, לבהר-גבאי מציעה לקדם מדיניות תעריפים מעודדת, בדרך של כרטיסים משפחתיים שיוזילו נסיעה משותפת, בכל אמצעי התחבורה ההמוניים. עד שזה יקרה וכאמא המשתמשת בתחבורה ציבורית, היא מונה את היתרונות שיש כבר היום לנסיעה עם ילדים באוטובוסים עירוניים וברכבת, על פני הסעתם במכונית פרטית:
1) לא צריך להיקשר ברכב, להעמיס ולפרוק עגלות.
2) מעבר מהיר מדלת לדלת עם הילד בעגלה, ללא התעסקות בחניה ובהעברת הילד ממושב הבטיחות לעגלה וחוזר חלילה.
3) הנסיעה היא בילוי: יש קשר עין, יש זמן לשוחח, לטפל, להאכיל, להיניק ולשחק.
4) הזדמנות להיכרות עם הסביבה: הילד רואה ונפגש עם זרים, מפתח עצמאות, אפשר להתבונן יחד דרך החלון ולדבר על מה שרואים.
5) הנסיעה בתח"צ בטוחה יותר, אין צורך בחלוקת קשב מסוכנת בין נהיגה לילדים, ולא שוכחים אותם באוטובוס.
"הפרסומות למכוניות מציגות את הנסיעה עם ילדים כחוויה משפחתית שלווה", אומרת לבהר-גבאי, "אבל כולם יודעים מה באמת קורה: אחד נרדם, אחד רוצה פיפי, השלישי רעב וצורח, ואת עם ידיים על ההגה, תקועה בפקק באמצע העיר או מתמרנת על כביש מהיר, בין מכוניות ובין יסורי המצפון שלך, על כך שהם מאחורה ולא מקבלים ממך יחס כמו שצריך".
המטפלות מהדרום, האוטובוסים לצפון
למי שתמהה על הכותרת "נשים ותחבורה", באה ליאורה לנגר, יו"ר נעמת במרחב ת"א-יפו, והמחישה את הקשר בסיפור אחד: "יש לנו מעונות בדרום תל אביב ויש מעונות בצפון העיר", ספרה לנגר. "בדרום הכל בסדר, אבל למעונות הצפון אי אפשר לגייס עובדות, רק בגלל כשל תחבורה".
לדבריה, 90% מהעובדות במעונות הן תושבות דרום ת"א, ומכיוון שאין קווי תחבורה נוחים, הן לא רוצות לעבוד במעונות שמעבר לירקון. העבודה במעונות מתחילה בין שבע לשמונה בבוקר. עובדת מהדרום שמתחילה בשבע, צריכה לצאת לפני שש בבוקר מהבית. העבודה מסתיימת בין ארבע לחמש. כך שמטפלת שהתחילה את יומה לפני שש בבוקר, יכולה למצוא את עצמה חוזרת לביתה אחרי 12 שעות עבודה, שמתוכן בילתה בין שעתיים לשלוש באוטובוסים.
"מה קורה לעובדת שבעצמה אם לילדים, וצריכה להביא אותם לגן?", ממשיכה לנגר. "ברוב המשפחות בדרום, האחריות על הילדים עוד נחשבת למשימה של האישה. זה מתחיל להשתנות, אבל זה עדיין כך ברוב המשפחות. מצד שני, המסגרת של משפחות מורחבות מתפרקת, ואין סבתא שתחליף כשצריך. אז עבודה בצפון אינה אפשרית עבורן".
לדברי לנגר, למעונות הדרום קל לגייס את המטפלות שגרות בסביבה, והקרבה לבית, שפירושה נסיעת כמה תחנות באוטובוס או הליכה, הופכת את העבודה במעון לאפשרית ואף אטרקטיבית.
מיטל להבי, המחזיקה בתיק התחבורה בעירית ת"א, הגיעה עם הצעה מעשית: "הפתרון הוא מונית שירות שיתופית שתאסוף את המטפלות מהבית ליעדן, במחיר כרטיס אוטובוס, וללא עצירות ביניים. לצערי, בישראל צריך לשם כך לשנות חוקים. אבל אף אחד גם לא יפתח קו אוטובוס מהיר רק בשביל מטפלות שצריכות להגיע לעבודתן בזמן. זו עוד הוכחה לקשר בין תחבורה נגישה לבין תעסוקה".
תחבורה ציבורית שמתאימה לנשים
בין תחנות: שירות ליווי לנשים בשעות החשיכה מתחנות הרכבת והאוטובוסים אל היעד הסופי באזורים כפריים ובשכונות שאין בהן צפיפות אורבנית המייצרת פעילות (מופעל בשוודיה ובקנדה)
מונית לנשים - TaxiRosa: מוניות נהוגות בידי נשים, המופעלות בשעות הלילה, ומסיעות רק נשים, בהנחה (מופעל באיטליה)
קרונות ורודים: קרונות רכבת שבהם הכניסה מותרת רק לנשים ולילדים. לנשים מותר להיכנס גם לקרונות אחרים, אולם הכניסה ל"קרון הוורוד" אסורה לגברים, במטרה להבטיח את שלומן, ולמנוע הטרדות (מופעל בברזיל, יפן והודו)
קרוב לדלת: חניונים שומרים מקומות חניה בסמוך לדלתות הכניסה והיציאה, כדי לחסוך מנשים הליכה בחניון מרחקים ארוכים. מקומות החניה מסומנים באופן מיוחד (מופעל באיטליה).
מקור: מרכז אדוה, מחקר שהכינה יעל חסון