בשבוע שעבר פורסם שראש הממשלה בנימין נתניהו יוזם חקיקה שתתקן את ההגדרה של האזנת סתר, כך שהיא תוגדר גם כמצב שבו אדם אחד מקליט את רעהו. היום קובע החוק כי אם אחד מהצדדים יודע שיש הקלטה, לא מדובר בהאזנת סתר (אין הכוונה שמותר תמיד להקליט - הקלטה למטרת עבירה או מעשה נזק, למשל, הן אסורות).
לכאורה, מדובר במהלך שאמור לשמור על הפרטיות שלנו, ובאמת, למה בכלל שנאפשר למישהו להקליט אותנו ללא ידיעתנו? הסיבה היא שאנחנו כחברה רואים ערך בבירור האמת. זה היה ההיגיון בנוסחו של החוק מלכתחילה.
הצעת החוק, אם אכן תקודם, תקשה בראש ובראשונה על אנשים פרטיים המבקשים להתגונן מפני כוחות חזקים מהם - צרכנים שחברות ענק מטרטרות אותם ולא יוכלו להעלות הקלטה של נציג שירות לפייסבוק או להשתמש בה בבתי משפט; עובדות המוטרדות מינית במקום העבודה, וזו הדרך היחידה שלהן להוכיח שהן דוברות אמת; הורים שחוששים כי ילדיהם עוברים התעללות בגן.
די אם נזכיר את ההקלטה המפורסמת של שולה זקן שהפלילה את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ומצד שני את העיתונאי יואב אבן שהואשם באונס וזוכה בעזרת הקלטות של שיחות שלו עם המתלוננת.
חוק כזה גם ייצור בעיה גדולה למשטרה, שלא תוכל לשלוח שוטרים סמויים או חושפי שחיתויות עם מכשיר הקלטה למשימות, ללא אישור מיוחד משופט.
מעבר לכך, כמובן שמשמעותו של החוק היא מכת מוות לעבודת התחקיר של עיתונאים, שלא יוכלו מעכשיו לטעון "אמת דיברתי" ולגבות פרסומים שלהם בהקלטות, אם ייתבעו על לשון הרע. ללא אפשרות להוכיח את אמיתות התחקירים, נמשיך לראות מגיפה של תביעות השתקה נגד עיתונאים, בייחוד על רקע מצבם הכלכלי של כלי התקשורת שלא יאפשר להם לממן הגנה משפטית מול גופים עוצמתיים.
צריך לומר זאת חד וחלק - הכוונה של הצעת החוק היא בעיקר להתעלל במוסדות הביקורת על השלטון, רשויות אכיפת החוק והתקשורת. מן ההדף ייפגע גם הציבור הרחב.
בנוסף, הצעת החוק מבטאת בורות דיגיטלית. מטרתה המוצהרת היא להגן על הפרטיות, אלא שהקלטות הן קצת "פרטיות של אתמול". קשה לשכנע שהקלטות הן שיא הפגיעה בפרטיות, כאשר כל מייל שלנו, כל פוסט בפייסבוק וכל שימוש במכשיר הסלולרי משאירים "שביל פירורי לחם דיגיטלי" שאותו אוספות חברות הענק לצורכיהן, וזאת מבלי להזכיר את המצלמות שפרושות היום בכל רחוב, חנות או בניין.
חוק הגנת הפרטיות שלנו מיושן ואינו נותן מענה לשאלות רבות המתעוררות בהקשרי פרטיות דיגיטלית: שאלות קטנות כמו האם מעביד יכול להסתכל בדואר אלקטרוני פרטי של עובד שנשאר במקרה פתוח במחשב במקום העבודה; ושאלות גדולות כמו האם ניתן להעביר לחברות מסחריות את מאגרי המידע הרפואי שלנו על-מנת שיוכלו לקדם את הרפואה.
בהיעדר מדיניות פרטיות שחוצה את כל רשויות השלטון, נוצר מצב שבו יד ימין מקימה מאגר ביומטרי שהשלכותיו על הפרטיות רעות מאוד, ומנגד יד שמאל משתמשת בטיעוני פרטיות כדי לעקר מתוכן את חוק האזנת סתר.
יש בכך חוסר תום-לב. בדיוק כמו שבשם חופש העיתונות מבקשים לסגור את תאגיד השידור הציבורי, ובשם השקיפות מנסים להעביר חוקים לסימון ארגוני חברה אזרחית - גם כאן, בשם הפרטיות באים להקשות על פרטים חלשים מול תאגידים חזקים, על עיתונאים מול בעלי שררה וממון, על המשטרה מול עבריינים.
אם ראש הממשלה באמת רוצה להתעסק בסוגית הפרטיות וחרד לה, כדאי שיתחיל לטפל בסוגיות הבוערות באמת שעל הפרק.
■ הכותבת היא ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע במכון הישראלי לדמוקרטיה.