תצפית החרמון / צילום: אורלי גנוסר
די במקרה יצא לי להיות בחודשים האחרונים בכמה עיירות סקי ואתרי סקי בעולם - שלא בעונה - ולחוות אותם בצד הקיצי שלהם. באירופה ובארצות הברית עוברים האתרים והעיירות מטמורפוזה מוחלטת. כשהשלג נעלם מתגלה עולם אחר של טבע ואקשן, מלא באפשרויות חדשות, שמושך אליו לא מעט תיירים ומבקרים. אצלנו הסיפור שונה. הארץ הקטנה עם השפם התברכה באתר סקי אחד, שפעיל חודשים ספורים ותלוי במחוות של גנרל חורף וממטריו.
אחרי שני חורפים די דלים, הבינו שם שאצלנו יש יותר קיץ מחורף ויותר יובש משלג ואפשר, כמו במקומות אחרים בעולם, להשתמש בפלטפורמה הקיימת כדי לייצר פעילות קיץ, למשוך קהל גם מחוץ לעונה הקרה ולספק אטרקציות מדליקות שמעניקות ערך אחר לחוויה. הבינו - ועשו.
אתר החרמון הוסיף הקיץ אטרקציות חדשות ומדליקות המצטרפות לפעילויות הקיץ שבהן הוא מתמחה זה כמה שנים. התוצאה היא חבילה איכותית לכל המשפחה שמשלבת טיול והנאות אקסטרים, והמהדרין יוכלו ליהנות ממנה אפילו יום שלם.
הכביש המסתלסל לחרמון חולף בשני יישובים הנחשבים לעיירות הסקי המקומיות - מושב נווה אטי"ב והכפר מג'דל שמס. בימי הקיץ ניכרה בהם תכונה רבה, והמקומיים עסקו בשלל עבודות תשתית ושיפוצים המרמזים על אופטימיות לקראת העונה הבאה. אבל את היתרון הגדול של החרמון בקיץ הישראלי, חשו תאי העור שלי ברגע שפתחתי את דלת המכונית ויצאתי לאוויר הפתוח. משב קריר, זריז ושובב, הפליא לצנן אותי (ואת הסביבה), קורא לחבריו שבאו אחריו. מרענן ומופלא. הגובה של אתר החרמון נע בין 1,600 ל-2,040 מ', וחום יולי-אוגוסט בוטל. הטמפרטורות צנחו בעשר מעלות ויותר - עונג גדול.
גם האתר עצמו היה בתנופת התחדשות ושיפוץ מרשימה, ועל אף מיעוט יחסי של אורחים, הייתה בו פעילות ענפה. בשיתוף פעולה ותיק עם החברה להגנת הטבע, יוצאים מהרכבל העליון (בסופי שבוע, חגים וחופשות) סיורים מודרכים לכל המשפחה ללא תשלום (11:00 ו-13:00). כדי להתייצב בזמן כדאי לעלות ברכבל (בתשלום) רבע שעה קודם. הצטרפנו לקבוצת משפחות ופסענו בעקבות אליה חן המדריכה. החרמון מחולק מבחינה גיאוגרפית לשלושה רכסים: שיאון, ש*ריון וכתף החרמון שמארח את הסיור. מכאן הוא נחלק לשלושה נושאים: תצפיות, טבע ומורשת קרב.
ביום בהיר, נקודות התצפית שלאורך המסלול פשוט הורסות. בשעה שהגענו בה התעקשו כמה עננים סוררים להסתיר את הנוף לכיוון מערב. אבל ביום טוב, מבטיח מנהל האתר לירון מילס, רואים את הים, את נהר הליטני, את הבופור ואת עמק החולה. התצפית למזרח, לעומת זאת, הייתה נהדרת. למרגלותינו התפתל קו הגבול בין ישראל לסוריה, מפריד בין מג'דל שמס לכפר אל חאדר, כשבתווך ניצבת גבעת הצעקות הידועה. היום היא די מיותמת - לא מעט בגלל מארק צוקרברג וחברים אחרים. חן סיפרה על כפרי הדרוזים ועל הטבע באזור ההררי, הסבירה למה עצים לא גדלים בגובה הזה (גם להם קר מדי), למה אין מים (כי הם מחלחלים מהר בסלע הגיר) ומה הן דולינות (מעין בולענים) וסיימה במורשת קרב על כיבוש החרמון. הסיורים מותאמים להרכב הגילים, ולמעלה קר יותר - כדאי להביא סוודר.
כשירדנו ברכבל התבהרו השמיים ויכולנו ליהנות מהנוף הקסום. הנסיעה הארוכה (והקור בפסגה) הזכירה לי כמה גבוה כאן. שיא החרמון (הסורי) מגיע לגובה 2,840 מ', אצלנו הוא עומד על 2,236 מ' (רק שבעה אחוזים מהחרמון נמצאים בשליטת ישראל). למרגלות הרכבל התנסינו במגלשת אבובים קצרה. לקחנו אבוב, טיפסנו מעט במעלה ההר, התיישבנו בו וגלשנו מטה במהירות בכיף גדול. אחר כך עלינו ברכבל הביניים למסלול הקרטינג. כאן תצטרכו לשכוח מכל הקרטינג שאתם מכירים, כי כזה לא היה וגם לא יהיה. מסלול הקרטינג מתעקל במדרון התלול כקילומטר, ונעשה בכלי תלת-גלגלי קטן ושדי.
המהמורות והקפיצות בדרך היו כל כך מצחיקות, אך לצד זה היה צריך לתת את הדעת לסיבובים החדים שאיימו להעיף אותי מהדרך, ולא הצליחו. חוויה הורסת. קינחנו במזחלות שנמצאות בפינה הצפונית, שאף הן גולשות במורד בעיקולים עזים שמדגימים את חוקי המדע והצנטריפוגה, אבל הן מהנות בטירוף. טיפ למשתמש - אל תבלמו! המתקן בטוח, כל נוסע חגור וכדאי לתת דרור למזחלת, ואפילו מותר לצעוק ולהשתחרר.
אתר החרמון פתוח בקיץ ללא תשלום, אולם לכל אטרקציה יש תשלום נפרד שנע בין 25 שקל באבובים (לחמש גלישות) ל-49 שקל לעלייה ברכבל. אפשרות נוספת, מושלמת למשפחות, היא כרטיס הכול כלול שהא תר מציע: במחיר 90 שקל לאדם אפשר ליהנות מכל העולמות שוב ושוב ושוב. באופן מפתיע, העלות הזו אפילו לא משתווה למחיר כניסה חד פעמית לכל האטרקציות ביחד (134 שקל), ולכן מדובר בעסקה שווה לכל הדעות. החיסרון היחיד הוא שכרגע אין הרבה מקומות להתפקנק בהם - למי שרוצה לעשות הפוגה מתודית, ואין גם מסעדה (בשיפוץ) אלא בית קפה בסיסי ביותר. החניה, לעומת זאת, בשפע ובחינם! www.skihermon.co.il