הלב נשבר מלראות בכתבות ערב שבת איך בישראל 2016 אנשים מבוגרים, בני 70 ו-80, מספרים בדמעות כי הם נאלצים לעבוד כשליחי פיצה ושוטפי רצפות, אחרת פשוט לא יהיה להם ממה לחיות. כתבה כזו מטלטלת הרבה יותר מעוד כותרת באתר כלכלי, שבה חברת דירוג האשראי העולמית S&P טוענת ש"כלכלות שלא ייערכו לעלייה בתוחלת החיים - ייפגעו" ומזהירה מפני זינוק בגירעונות כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה.
שני המקרים האלה ,ועוד רבים אחרים שלא מקבלים תהודה תקשורתית, צריכים להדיר שינה מעינינו, ולגרום לנו להביט במבט מפוכח אל העתיד הלא רחוק, שצריך להדאיג לא רק את ראש הממשלה, שר האוצר ושר הרווחה, אלא את כולנו.
בישראל קיימים מגזרים שלמים שמתמודדים עם קשיים כלכליים משמעותיים בגיל המבוגר, מבלי שאף אחד נותן לכך את הדעת ועושה מעשה שיגן עליהם מלהגיע למצוקה הקיומית הזו. ביניהם ניתן לציין את העצמאים, שרבים מהם מגיעים לגיל הפרישה ללא חיסכון פנסיוני שמספיק לקיומם; את האוכלוסייה הבוגרת שהגיעה בגל העלייה הגדול של שנות ה-90 ממדינות חבר העמים, ולא הספיקה לצבור הון מספיק בקרנות הפנסיה; חד-הוריות שמגדלות לבד את ילדיהם או אבות גרושים שמשלמים את רוב המשכורת למזונות; וכמובן גם המגזרים החרדי והערבי שנושא החיסכון הפנסיוני בהם כמעט ואינו קיים כלל. אבל לא רק הם, גם מיליוני השכירים שמרוויחים את השכר החציוני, או מתחת לו, לא יגיעו לגיל פרישה עם חסכונות שיכולים לקיים אותם בכבוד למשך 20 ו-30 שנה.
אם לא די בכך, הנוהג הישראלי הנפוץ לחיות על חשבון המינוס תפס בשנים האחרונות תאוצה מבהילה, וחובות משקי הבית - שזינקו בשנה שעברה ב-7% לשיא של 475 מיליארד שקל, שרובם נובע מנטילת הלוואות משכנתא אך גם מהלוואות ואשראי שמשמש לצריכה שוטפת - צפויים להכביד מאוד על הציבור הרחב עוד שנים ארוכות, ולהותיר את הכיסים מרוקנים לעת זקנה.
כל זאת בשעה שגם בביטוח הלאומי מזהירים מפני משבר חמור שעלול לרוקן תוך שנים לא רבות את המאגרים שמהם משולמות קצבאות הזקנה לכלל אזרחי המדינה. גם תסריט של תספורת בקרנות הפנסיה המנוהלות על-ידי הגופים המוסדיים אינו תסריט דמיוני, וכבר היו דברים מעולם. תמונת המצב העגומה הזו מחייבת התייחסות מעמיקה וטיפול מערכתי כולל, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ההכנסה קבועה, אבל החיים מתייקרים
"מה שאנו רואים עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שנראה בעוד 30-20 שנה שקורה לדור הבא של הפנסיונרים", מזהיר בני שהינו מאלומות הון ליין העוסקת בייעוץ ובתכנון פיננסי למשקי הבית, ומציין מספר פרמטרים מרכזיים שאותם חייב להפנים כל מי שרוצה לחיות בכבוד גם לאחר הפרישה, תוך תכנון ההתנהלות הפיננסית של משק הבית בהתאם להם.
תוחלת החיים עולה: על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2014, נשים בישראל חיות 84.1 שנה וגברים חיים 80.3 שנה, תוספת של כ-9 שנים לשני המינים ב-35 השנה האחרונות. צריך להפנים שבעבור רבים התארכות משך החיים גוזרת יותר שנות זקנה ועוני, בזמן שהמערכת הפנסיונית אינה ערוכה לכך.
ההכנסה לא עולה, אך החיים מתייקרים - רוב מקבלי השכר יודעים כי בעשור האחרון חל קיפאון כמעט מוחלט ברמת השכר שממנה נגזרת ההפרשה שלהם לפנסיה. מצבם של מי שנפלטו ממקום עבודתם בשנות הארבעים לחייהם קשה עוד יותר, מאחר שרבים מהם ייאלצו, על אף ניסיונם וכישוריהם, להתפשר רק בשל גילם המתקדם על שכר נמוך יותר, על מנת להתקבל למשרה דומה חדשה. מנגד, אין זה סוד שיוקר המחיה בישראל עלה מאוד בדור האחרון, ונחשב לאחד הגבוהים בעולם.
תרבות הצריכה - ישראל, בדומה לארה"ב אימצה לעצמה תרבות צריכה אגרסיבית שמעודדת את הציבור לצרוך מכל הבא ליד ובהיקפים שעולים על מקורות ההכנסה. תהליך הרסני ולא מרוסן שכזה הוא המתכון הבטוח להצטברות של חובות, ולא של חסכונות. הפנמה של בעיית תוחלת החיים המתארכת והשלכותיה הכלכליות צריכה להוביל לשינוי בתרבות זו.
תרבות החוב - מודל האשראי, החוב, המינוף או בקיצור - הלוואות, הוא מודל שנכנס לשימוש המוני במאה ה-18, עם התפתחותו של ענף הבנקאות, כאשר המטרה הבסיסית של מודל זה היתה לתת ללווה את סכום הכסף הדרוש לו על מנת שישקיע אותו בנכס, מוצר או שירות אשר מסוגל לייצר הכנסה שהתשואה עליה גבוהה מגובה הריבית על ההלוואה. מאז הרבה שטרות עברו בכספומט ואנחנו התרגלנו לקיים את עצמנו על חשבון חוב ואשראי. צריכה שוטפת אינה השקעה מניבה שמייצרת הכנסות, ולכן תרבות החוב במתכונתה הנוכחית מהווה סיכון ממשי לעתידם הפיננסי של היוצאים לגמלאות.
לסיכום, אומר שהינו, "העדר תכנון של משקי הבית בכל מה שקשור בהתנהלות הפיננסית הוא סיכון ממשי, שעלול לפגוע באוכלוסייה המתבגרת כבר בדור הנוכחי. האמירה שטוענת שצריך לחיות היום כי מחר נמות, אולי נכונה באופן עקרוני, אולם אף אחד מאיתנו לא יודע מתי יבוא יומו. עד אז רובנו צריכים להתמודד יום יום עם הסטטיסטיקה שמראה כי תוחלת החיים עולה, סטטיסטיקה שאם לא נתכונן אליה בזמן עלולה לעבוד נגדנו ולהותיר אותנו למשך ימים ארוכים ללא משאבים מספיקים לקיום בכבוד. לא צריך להתפלא אם יהיו אנשים שייחלו למותם מאשר לחיות בעוני בזקנתם".