בתחילת החופש הגדול יזמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מבצע פיקוח כלל ארצי לבדיקת מצב הנגישות בבריכות שחייה - אתר בילוי פופולרי למשפחות בחודשי הקיץ. מהבדיקה עלה כי 85% מהבריכות - שכולן היו אמורות להשלים כבר את תהליך ההנגשה, אינן מונגשות. בין הליקויים החמורים שנמצאו: חוסר באמצעי ירידה למים (בשמונה בריכות לפחות); מדרגות בכניסה לבניין, בדרך לבריכה או אפילו בדרך לשירותים; היעדר שילוט. במקרים רבים צוות העובדים כלל לא עבר הדרכה לגבי מתן שירות לאנשים עם מוגבלות. היעדר ההנגשה, צוין בבדיקה, שכיח גם בבריכות המופעלות על ידי רשות מקומית, וגם בבריכות המופעלות על ידי חברה פרטית.
אברמי טורם, נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: "גם ב-2016 אנשים עם מוגבלות אינם יכולים ליהנות מבילוי קיץ בבריכה עם בני משפחתם וחבריהם. לצערנו, בהעדר אכיפה, הגורמים השונים לא נערכים לביצוע ההנגשה".
תוצאות הבדיקה לא הפתיעו את מי שעוקב אחר ההנגשה של מקומות ציבוריים לאנשים עם מוגבלויות, המתקדמת בעצלתיים. התוצאות גם התפרסמו בתזמון מעניין - שבועות אחדים לאחר שבית המשפט העליון נתן צו ביניים בעתירה בעניין ההנגשה ברשויות המקומיות (שכאמור יצאו בשן ועין מבדיקת הבריכות).
השופט עוזי פוגלמן דחה את הבקשה למתן לצו ביניים, מה שאומר שראשי הרשויות עדיין חשופים להליכי אכיפה שונים, וטרם נקבע מועד לדיון בעתירה.
סלע המחלוקת הוא לא עצם הצורך להנגיש - שמקובל כמובן על כולם - אלא כמה זה יעלה, מי צריך לממן, ומה יקרה בתקופת הביניים הלא קצרה עד לסיום ההנגשה.
"נכה את האדון - כדי להעניש הכלב"
את העתירה הגישו מרכז השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות ועיריות ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, ראשון לציון, רמלה ולוד, כנגד ממשלת ישראל, שר האוצר, שר הפנים, שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ונציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
העתירה כללה כמה דרישות. האחת, להקצות לרשויות המקומיות תקציב למימון התאמות הנגישות של מקומות ושל שירותים שהן חייבות בהם לפי החוק, והשנייה - עד להקצאת תקציב כזה - לחדול מהוצאת "צווי נגישות" ולהימנע מכל צעדי אכיפה פלילית. העותרים לא בחלו במילים: "הנציבות נוקטת למעשה שיטה של 'נכה את הכלב על מנת להעניש את האדון'. דהיינו, היא מאמינה שלחץ אישי במישור הפלילי על ממלאי תפקידים בשלטון המקומי יביא ללחץ על השלטון המרכזי לפתור סוף סוף את סוגיית המימון. לעמדתנו, מדיניות פסולה ובלתי חוקית שמקומה לא יכירנו בחברה דמוקרטית". בעניין זה, ביקשו גם "לקבוע לנציבות הנחיות למימוש האכיפה הפלילית, באופן שיביא, בין היתר, בחשבון, את המקורות התקציביים העומדים לרשויות המקומיות לביצוע התאמות הנגישות". הדבר האחרון שביקשו הוא ששרת המשפטים תקבע שבית המשפט לא יפסוק פיצויים בלי הוכחת נזק, למרות מה שנקבע בחוק בעניין.
כשנקבעו תקנות הנגישות, הוחלט שהרשויות המקומיות יקבלו את הזמן הרב ביותר להשלמת העבודות. זאת, משום שעליהן מוטלת העבודה הרבה ביותר: "מוסדות חינוך, מוסדות תרבות, מתקני ספורט, מוסדות דת, מדרכות, תחנות אוטובוס, פארקים וגנים ציבוריים, חופי ים, בתי עלמין ועוד", נאמר בעתירה. "די לציין", נכתב, "כי בכל תכנית לפי חוק התכנון והבנייה מופרש לרוב שטח של 40% לפחות לצרכי ציבור לגווניהם, אשר נרשמים על שם הרשויות המקומיות. פעמים רבות מדובר אף ב-70% ויותר". הנחת עבודה נוספת היתה כי אם יינתן מספיק זמן, חלק מהדברים ייעשו ממילא, במסגרת שיפוצים ושיפורים שנעשים באופן שוטף.
הרשויות מצדן טענו כי הערכת העלות של ההנגשה לוקה בחסר, וכי אפילו עיריות בעלות חוסן כלכלי, כמו תל אביב וראשל"צ - מתקשות לעמוד בהן בעצמן. בעתירה שהוגשה לבימ"ש נחשפים חלק מהמספרים. עיריית תל אביב, שדווקא מובילה בהנגשה, ערכה סקר ומצאה בתחומה למעלה מ-800 מבנים שבהם דרושות התאמות. "עלות ההנגשה נעה בין 100,000 שקל לגן ילדים, ועד ל-6 מיליון שקל לאולם ספורט. סך עלויות הנגשת המבנים הציבוריים של עיריית תל-אביב-יפו מסתכם בכ-1.12 מיליארד שקל. עלות הנגשתה של גינה ציבורית שכונתית נאמדה על ידי העירייה ב-250 אלף שקל. העלות הכוללת של הנגשתן של כ-200 גינות כאלה היא לפיכך כ-50 מיליון שקל. סך העלות המוערכת של הנגשת המרחב הציבורי בתל אביב יפו, כולל חופי ים, תחנות אוטובוס, מדרכות וצמתים, מסתכמת ב-1.27 מיליארד שקל. עלות התאמות הנגישות המוטלת על עיריית ירושלים נאמדת בכ-1.83 מיליארד שקל; על עיריית חיפה - 2.3 מיליארד שקל; על עיריית ראשון לציון - כ-273 מיליון שקל.
מרכז השלטון המקומי קיבל נתונים מ-62 רשויות (מתוך 258), שבהן מתגוררים כ-58% מתושבי המדינה. העלות המצרפית של התאמות הנגישות ברשויות אלה מסתכמת בכ-9.8 מיליארד שקל".
לפיכך, האומדן להשלמת ההנגשה בכל הרשויות המקומיות עומד על כ-17 מיליארד שקל.
"דרך התנהלותן של רשויות השלטון המרכזי בכל הנוגע למימוש זכות ההנגשה היא קלוקלת ובלתי סבירה. אין בכוחה לקדם את ההנגשה עצמה, אך היא מגלמת פגיעה קשה ברשויות המקומיות ובממלאי תפקידים בהם, על לא עוול בכפם...", נאמר לפיכך בעתירה. "המדינה נמנעה עד כה, בניגוד להבטחתה, להעמיד לרשותן את המקורות התקציביים הדרושים לשם כך. בה בעת, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, נוקטת צעדי אכיפה פליליים נגד נושאי משרה ברשויות המקומיות, בגין אי-מילוי חובת ההנגשה... בכך המדינה מגלגלת את תוצאת היעדר התקצוב לפגיעה קשה, שרירותית, בלתי חוקית, בלתי סבירה ובלתי הוגנת, בעובדי ציבור נאמנים, בחירותם, בכבודם ובשמם הטוב".
"תקציב שלא נוצל"
נציבות שוויון הזדמנויות, בתשובתה לבג"ץ, דחתה מכל וכל את הטענות, ובין היתר כתבה: "תקציבים שאינם מבוטלים, אשר הועמדו לרשות הרשויות המקומיות לטובת ביצוע התאמות הנגשה, לא נוצלו על ידן. כך למשל, מתוך תקציב של 80 מיליון שקל שהעביר משרד האוצר למשרד הפנים על מנת לסייע לרשויות מקומיות במעמד סוציואקונומי נמוך, משרד הפנים תיקצב עבור רשויות אלו (כ-200 רשויות), סקר הנגשה בהיקף של כ-6 מיליון שקל ויתרת התקציב, בהיקף של 74 מיליון שקל, הוקצתה לרשויות במעמד סוציואקונומי נמוך, לצורך ביצוע ההנגשה עצמה, מתוכה ניצלו עד כה הרשויות המקומיות 2 מיליון שקל בלבד, בגין פרויקטים שהושלמו (פרוייקטים נוספים מצויים לקראת ביצוע)".
בעניין האכיפה הנוקשה, נאמר בכתב התשובה כי "עד כה לא הוגש ולו כתב אישום אחד כלפי רשות מקומית, ראש רשות או אורגן ברשות מקומית בגין הפרת הוראות החוק. אף המקרים בהם נפתחה חקירה פלילית נגד נושאי משרה ברשות מקומית (כגון מהנדסי עיר, מנכ"לי עירייה וכדומה) הם מועטים, והמקרים בהם נחקרו ראשי רשויות הם בודדים בלבד.
"באשר למקרים (המועטים יחסית), בהם הוצאו צווי נגישות או ננקטו הליכי אכיפה, כפי שנראה אלו ננקטו במשורה, לאחר שהופעל שקול דעת זהיר על ידי הנציבות, ולאחר שניתנו התראות חוזרות ונשנות והזדמנויות לתקן הטעון תיקון - אך ללא הועיל".
זאת ועוד, "תוספת הזמן שניתנה לרשווית המקומיות - שלוש שנים יותר מהזמן שניתן לכלל הרשויות הציבוריות, וארבע שנים יותר מהמגזר הפרטי - מדברת בעד עצמה ומעידה על התחשבות מיוחדת של המחוקק בצרכי הרשויות המקומיות".