הפטריארך היווני–אורתודקסי / צילום: רויטרס
ספיח של פרשת קרקעות הפטריאכיה היוונית אורתודוקסית בירושלים, שמסתבר שלא מפסיקה עדיין לייצר הליכים משפטיים, הגיע לאחרונה לבית המשפט העליון - שנדרש להכריע בשאלה משפטית מסקרנת: האם המשפט הישראלי מכיר בחיסיון של מסמך מפני גילויו בהליך משפטי, מטעמי דת. במישור העקרוני, הכיר העליון בחיסיונו של "ספר הסינוד" - פרוטוקול הנרשם ביוונית עתיקה שנוהגת הפטריאכיה לנהל בישיבות ה"דירקטוריון" שלה. אולם - נפסק כי החיסיון יחסי, וממילא אינו חל באותה מידה על תוכן הדיונים בישיבות אלו, כפי שהוא חל על הספר הקדוש.
פרשת הקרקעות החלה סביב שנת 2000, אז פנה אדם בשם יעקב רבינוביץ לעו"ד יעקב וינרוט ושכנע אותו כי הוא מסוגל להגיע להסכמה להאריך את חכירת קרקעות הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית ברחביה, ב-999 שנים נוספות על-ידי קק"ל. המדובר בקרקע בת כ-520 דונם עליה חיות אלפי משפחות ישראליות, שההסכם לחכירתה ל-99 שנים על-ידי קק"ל, עתיד לפוג בסביבות שנת 2050 - דבר שעשוי לגרום לפינוי אותן משפחות או לכל הפחות לתסבוכת משפטית שתבשר פרסנסה בשפע לעורכי-הדין הירושלמים.
עו"ד וינרוט נמלא רגשי אחריות, הוא חש כי נפלה בידיו הזדמנות פז לעשות למען הכלל. עורך-הדין פנה למכריו בקק"ל, כדי לקדם את העסקה להמשך חכירת הקרקע, עד שלבסוף חתמה חברת הימנותא, עבור קק"ל, על העסקה, ואף העבירה כ-20 מיליון דולר, כספי ציבור, בהתאם להוראות ההסכמים, לחשבונות זרים מעבר לים - לכאורה עבור הפטריארכיה. מאוחר יותר הסתבר, כי כל הפרשה כולה איננה אלא עוקץ מתוחכם שביצע רבינוביץ לצדדים, תוך זיוף מסמכים והטעית הצדדים לגבי מהות המסמכים שעליהם הם חותמים - הכל במטרה לשים יד על חלק מכספי העסקה. העסקה בוטלה - כך הכריעו בתי המשפט (בערכאות שונות), רבינוביץ עצמו נשלח לכלא, וכך גם כמה מסייעניו בפרשה.
קק"ל והימנותא המשיכו לנסות ולתבוע את הכנסיה לאכיפת ההסכם, או להשבת חלק מהכספים שאכן שולמו לפטריאכיה. בעקבות ההליכים קיימו הצדדים מגעים לקראת פשרה, לפיה הפטריאכיה תשלם להימנותא 13 מיליון דולר, וזו תוותר על כל טענותיה כלפי הפטריאכיה. פשרה זו סוכמה, לטענת הימנותא, אך לא נחתם מסמך רשמי. כשגילתה הימנותא כי הפטריאכיה לא מתכוונת לעמוד בתנאי הפשרה, הגישה תביעה לאכיפת הפשרה.
הפטריארכיה טענה מצדה - כי המו"מ לא הבשיל לכדי חוזה מחייב, בין היתר משום שמועצת הפטריארכיה, המכונה "הסינוד" לא אישרה את ההסכם. הסינוד - כך הוסבר במסגרת ההליך - הוא מועצה של כמרים ושל בישופים המהווה את הגוף העליון, המכוון והמנהל של הפטריארכיה. לא מדובר בגוף העוסק בניהול היומיומי אלא בהחלטות גדולות של הלכה ובשאלות רגישות שונות. שופט העליון, יצחק עמית, מצא כי הסינוד דומה במהותו לדירקטוריון של חברה מסחרית.
תיעוד ישיבות הסינוד נערך באמצעות מזכיר הסינוד במסגרת טיוטה שנוסחה הסופי מובא בסופו של דבר לאישור הסינוד. הפרוטוקול הסופי נרשם בקליגרפיה יוונית עתיקה ונקרא "ספר הסינוד". מפאת מעמדו ומנהגי הכנסיה, ספר הסינוד חסוי, ולדברי הכנסייה עיני זר מעולם לא חזו בו. אלא שתוכן ישיבות הסינוד הרלוונטיות להסכם הפשרה - חיוני, ללא ספק, לבירור התביעה בין הימנותא לבין הפטריאכיה. אז איזו זכות עולה על רעותה - זכות הכנסיה לשמור על החיסיון של הספר הקדוש, או זכות של הימנותא לעיין בו, כדי להוכיח את תביעתה?
3 סיבובים בביהמ"ש העליון
16 שנים לאחר אותה עסקה ארורה ובטלה, והימנותא והפטריאכיה עוד רחוקים מאוד מיישוב הסכסוך. למעשה, הצדדים מצויים בשלבים מקדמיים של הליך בבית המשפט המחוזי, רבים על איזה מסמך יגלה צד אחד למשנהו, עוד בטרם יגשו לשלב ההוכחות.
בתצהיר גילוי המסמכים שהגישה במסגרת ההליכים המקדמיים, ציינה הפטריארכיה כי בידיה "פרוטוקולים של ישיבות הסינוד הקדוש (קליגרפיה) מיום 10.4.08 ומיום 21.4.08", אולם, לצד זאת העירה כי המסמכים חסויים "מטעמי דת".
השופט משה ברעם מבית המשפט המחוזי בירושלים קיבל בתחילה את בקשת הימנותא לגלות את המסמכים. בהמשך פנתה הפטריאכיה לבית המשפט העליון והשופט נעם סולברג, הורה למחוזי לשקול לעשות שימוש בסמכותו לקבל היעתק של המסמך לעיונו של בית המשפט בלבד - בטרם יחליט לגבי גילויו להימנותא.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההמלצה, או-אז התנגדה הפטריאכיה, שאפילו עיני השופט ישזפו את המילים המקודשות - שכן לדידה גם האפשרות ששופט יחזה במסמך, או בהיעתקו, הינה חילול הקודש. גם כאן הוגשה בקשת רשות ערעור, והשופט סולברג הורה למחוזי, לאור רגישות העניין, לשקול שוב את צעדיו, על-בסיס שלל שיקולים המאזנים בין התועלת בחשיפת הפרוטוקולים, הנזק שבהעברתם לעיונו של "זר" ועוד.
המחוזי העמיק את הדיון, והזמין מומחים שונים לענייני דת. כמו-כן הוזמן מזכיר הסינוד למתן עדות. בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי, שאף כי ישנה אפשרות שהדין הישראלי יכיר בחיסיון ספר הסינוד מטעמי דת, במקרה זה לא יתאפשר לוותר על גילוי המסמך בשל חיוניותו לבירור התביעה ועל הכנסייה להעבירו לעיונה של הימנותא. בפעם השלישית, התגלגל הליך גילוי המסמכים הזה, לפתחו של בית המשפט העליון.
חיסיון על יסוד ציווי דתי
את פסק הדין בבית המשפט העליון ניסח השופט יצחק עמית. הצטרפו לחוות דעתו השופטים מני מזוז ויורם דנציגר. "אין עוררין על מעמדה הרם של הזכות לחופש דת ומצפון במשפט הישראלי. קצרה היריעה מלהזכיר את המקורות העוסקים בכך וממחישים את חשיבותו של חופש הדת והמצפון, החל בהכרזת העצמאות ועד ימינו אנו", פצח השופט עמית בדברים בפתח הכרעתו.
השופט ציין כי היענות לבקשת הכנסיה תיצור חיסיון חדש מכוח הפסקה, "ומכאן שהשאלה המונחת לפתחנו -האם הגנה על הזכות לחופש דת מצדיקה יצירת חיסיון הלכתי?". השופט השיב לשאלתו שלו בתשובה חיובית. "במישור העקרוני אני סבור כי הדבר אפשרי, ובמקרים המתאימים ניתן להכיר בחיסיון על יסוד ציווי דתי מובהק".
השופט הזכיר כי החסיונות שנוצרה מכוח פסיקה עד כה (להבדיל מחסיונות הקבועים בחוק - ובכלל זה החיסיון העיתונאי והחיסיון הבנקאי), הם "יחסיים" - כלומר, שוקלים אותם כנגד האינטרסים הסותרים להתרת החיסיון, ומחליטים אם במקרה הנדון, יש לגלות את הפרטים החסויים. "במבט ראשון, טענתה של הפטריארכיה מצודדת עין ושובת לב", כתב השופט. "אם הדת הנוצרית-אורתודוקסית אוסרת על מאמיניה לפעול בצורה מסוימת, קשה להניח שביהמ"ש יכפה על כוהני הדת לפעול באופן אקטיבי בניגוד מוחלט למצוות דתם. אולם, מעמדה הנורמטיבי הנעלה של הזכות לחופש דת אינו מאפיל על הצורך בהנחת מסד עובדתי לשם ביסוס הטענה לגופה".
השופט עמית קבע כי "אדם מאמין שיבוא ויבקש מביהמ"ש הגנה על חופש הדת באופן שפוגע באינטרס אחר, יידרש להוכיח כי הטענה לפגיעה בחופש דת לא נטענה מן השפה ולחוץ. כך גם בענייננו, לא די בטענה כי חל איסור דתי על חשיפת תוכנו של ספר הסינוד, ועל הפטריארכיה להוכיח כי אכן קיים איסור כזה".
במקרה של ספר הסינוד נפסק כי "הפטריארכיה לא הציגה מקור דתי כתוב האוסר על עיון בספר הסינוד; בתקנון הפטריארכיה לא כלול איסור מעין זה; ולא הוצג תקדים משפטי ממדינה אחרת שהכירה בחיסיון על ספר הסינוד. זאת, על אף כ-1,500 שנות היסטוריה של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים... חרף ההסברים שניסתה הפטריארכיה לספק לחוסרים אלה, אני סבור כי כשלעצמם הם בעלי משקל פוזיטיבי".
על-בסיס עדויות המומחים שהובאו בהליך במחוזי, פסק השופט עמית כי האיסור על חשיפת הספר הקדוש נובע מנוהג עתיק. אולם, בניגוד לטענות הכנסייה, לפיה תוכן דיוני הסינוד חסויים, השופט מצא כי הנוהג נוקשה יותר ככל שהוא נוגע לספר עצמו, ו"רך" יותר ככל שהוא נוגע לתוכן הדיונים. "המנהג האוסר על חשיפת דיוני הסינוד חל במלוא עוצמתו כאשר מדובר בעיון בספר הסינוד עצמו, אשר מיוחסת לו קדושה יתרה; ככל שמדובר בחשיפה מצומצמת ועקיפה יותר של תוכן הדיון בעניינים מסחריים ולא דתיים-אמוניים, כך הולכת ופוחתת הפגיעה באינטרסים של הפטריארכיה", קבע העליון.
בסופו של דבר, הגיעו השופטים לתוצאה שבמקום היעתקים של ספר הסינוד עצמו - תעביר הפטריאכיה נסח (תמצית) של החלטות הסינוד הרלוונטיות לידי הימנותא. הפטריאכיה אף תפקיד במעטפה סגורה בידי בבית המשפט המחוזי, את תצלומי הפרוטוקולים המקוריים מתוך ספר הסינוד - אך זה לא יפתח את המעטפה לפי שעה. העליון קבע כי ככל שיתעורר חשש שיש פער בין הנסח שהועבר לבין התיעוד בספר הסינוד, יוכל המחוזי לעיין בהיעתקים שנמסרו לו במעטפה (בצירוף תרגום נוטריוני לעברית). אולם, קבע העליון, כי בטרם יעשה זאת המחוזי, עליו יהיה לערוך בעניין דיון דיון ולקבל החלטה כתובה, שתהיה כפופה לזכויות ערעור ולפיקוח של ביהמ"ש, העליון.
השופט עמית אף רמז מה יהיה הדין אם הפטריאכיה תסרב מטעמי דת לעמוד בהוראה להפקיד את היעתקי העמודים מתוך הספר הסודי בידי ביהמ"ש. "אם וככל שהפטריאכיה תעמוד בסירובה לגלות המסמכים", קבע העליון, "היא עלולה למצוא עצמה מתמודדת עם בקשה למחיקת כתב הגנתה. אכן, האפשרות של מחיקת כתב הגנה נתפסת כסנקציה דרסטית* אלא שכאשר צד עומד במריו ומסרב למסור את המסמכים, הרי התרופה בסופו של דבר היא מחיקת תביעתו או מחיקת כתב ההגנה שלו".
את הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית ייצגו עוה"ד יאיר עשהאל, יובל אגמון ואסף עולמי ממשרד עוה"ד אפרים אברמזון ושות'.
