ארנק סלולרי / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
חלף כחודש מאז הושלם אחד המכרזים הגדולים ביותר בשירות הציבורי בשנים האחרונות - מכרז הסלולר לעובדי המדינה. לא מעט נכתב על המכרז ועל התהיות שעלו ביחס לזוכים בו. בראיון מיוחד שהעניקה מנהלת מנהל הרכש הממשלתי לגלובס (30.8), היא קבעה קביעה שאינה מובנת מאליה כשמדובר בפקידים ממשלתיים, באומרה ש"המחיר אינו חזות הכל".
זו אמירה חשובה שיש לעמוד עליה ולחזק אותה, כיוון שהיא מייצגת רוח חדשה, שונה מהרוח הבעייתית שנשבה במכרזים ציבוריים בשנים האחרונות.
המחאות החברתיות וההתמודדות המורכבת של כולנו, אזרחי המדינה, עם סוגיות של יוקר המחיה, יצרה גלי הדף נרחבים, לרבות בפעולות גופים ממשלתיים - מרכזיים ומוניציפליים כאחד. הדרישה ל"צדק חברתי" הדהדה שנים לאחר שקופל האוהל האחרון בשדרות רוטשילד, ונציגי ציבור נבחרים וממונים ראו עצמם שליחים של משימה לאומית של הורדת עלויות החיים בישראל.
אף שמדובר במשימה ראויה ומתבקשת בתחומים רבים של החיים, היא תורגמה על ידי ועדות מכרזים ציבוריות לתפיסה מעוותת, במסגרתה ה"זול" הפך למלך החדש. מכרזים על גבי מכרזים, שרובם ככולם מהווים ביטוי מובהק לסדרי עדיפויות בעצם מתן הזכות הבלעדית לבצע פעולה עבור הציבור הרחב, התמקדו בשאלה נקודתית אחת - מהי ההצעה הזולה שעל השולחן.
על פניה, זו דרך קלה ונוחה לנו, חברי הוועדות, להוכיח לציבור שהנה, הקריאה נשמעה היטב ומיושמת, ואנו נעניק את ההיתרים למתן שירותים רק למי שגובה מכם, הציבור, פחות כסף. בפועל, זה היה תרגום שגוי ומסוכן של רצון הציבור לקבל תמורה ראויה למסים שהוא משלם. בנוסף, השיטה הנוכחית לא גרמה לאמון מוגבר של הציבור במערכת המכרזים על כל זרועותיה, כך שגם ברמה התדמיתית המטרה אינה מושגת - במיוחד כשהציבור פוגש שירות לקוי שנרכש באמצעות מכרז.
כיושב ראש ועדת המכרזים ברשות מוניציפלית מרכזית בישראל, אני יכול לתאר ממקור ראשון את הנזק שהנוהג הלא כתוב הזה יצר לציבור. המרדף אחר המחיר הנמוך ביותר, שחלחל לתהליכי קבלת החלטות ואפילו לזרועות שיפוטיות שדנו בערכאות שונות בערעורים על מכרזים בהיקף מיליוני שקלים, לא שירת דבר למעט התפשרות קיצונית על איכות וטיב השירותים מצד המציעים, עד כדי פגיעה ממשית בזכויות עובדים ובסופו של דבר בציבור. ריצת האמוק אחר הזול התעלמה מהעובדה שזול הוא בדיוק מה שהוא - פשוט, מינימלי, והחמור מכל - לעתים בלתי מספק.
האחריות ובמידה רבה גם הבגרות הנדרשת ממקבלי החלטות היא לעשות עבור הציבור את הדבר הנכון, ולא את הדבר הראשון שנשמע טוב למישהו. הבחירה הקטגורית במחיר הזול צריכה להיות מוחלפת בדרישה לקבל את המחיר הנכון, או במילים אחרות - התמורה הטובה ביותר עבור המחיר שהרשות מוכנה לשלם בהתאם למחירי השוק, ולא המחיר הנמוך ביותר עבור תמורה כלשהי.
מבלי להכיר את פרטי מכרז הסלולר הגדול, חשוב לתת לאמירה הממשלתית שהמחיר אינו חזות הכל להמשיך ולהדהד גם למסדרונות נוספים של קבלת החלטות ציבוריות. תושבי ישראל, בוגרי המחאות החברתיות, מוכיחים מדי שבוע שאינם מסתפקים בסיסמאות והם בנויים לשיח מעמיק ומורכב יותר עם כל מי שמציע להם שיפור.
הם בוחנים מדי יום את מספקי השירותים הציבוריים, את פקידי הציבור ונבחריו כאחד, בשאלה האם הם מיטיבים לבצע את תפקידם. מכרזים ציבוריים חייבים להיות מנוהלים בפרמטרים שאומדים את הפער בין המחיר ההגיוני עבור שירות לבין המחיר המוצע, ולא לחתור לשורה תחתונה שמסמנת "וי" על סך הוצאות.
לציבור שהסמיך אותנו להחליט בשבילו על זוכי המכרזים מגיע לשמוע את האמת, והאמת במקרה זה היא פשוטה והגיונית: זול הוא לפעמים פשוט זול מדי ותמורה מספקת אינה ניתנת בכל מחיר. את המבחן שאנו מחילים על חיינו האישיים בבואנו לקנות בגד לילדים, ארוחה במסעדה או מכשיר חשמלי - אנחנו צריכים להחיל גם על התנהגותנו הציבורית. אחרת, כולנו נגלה את המחיר האמיתי שנשלם עבור המחיר הנמוך שבחרנו - והוא יהיה גבוה ומסוכן בהרבה. תמורה למחיר חשובה מגובה המחיר, וזה צריך להיות המבחן האמיתי של ועדות המכרזים בישראל.
הכותב הוא חבר מועצת העיר ת"א-יפו ויו"ר ועדת המכרזים של העירייה