אליעזר פישמן / צילום: שלומי יוסף
"אני חינכתי את הילדים שלי שאיפה שלוקחים - מחזירים... אף פעם לא עלתה בראשי מחשבה להגיע להסדר. בלירה הטורקית אמנם לא עמדתי מול ציבור אלא מול הבנקים, ותאמין לי שבלירה הטורקית היה מדובר במספרים יותר גדולים (כ-2 מיליארד שקל). לקחתי אחריות. הבנקים באו והציעו לי ללכת להסדר אבל לא הלכתי... אין כאן עניין עקרוני משפטי, לחברה מותר לפשוט רגל. בהסדרי חוב יש עניין של מצפון"
(אליעזר פישמן ל"כלכליסט", 24.7.2011)
1.
אם אליעזר פישמן, בן 73, אמר שהוא חינך את הילדים שלו שאיפה שלוקחים מחזירים ובהסדרי חוב יש עניין של מצפון, אז החינוך הזה והמצפון הזה לא יכולים לשאת את המחשבה ואת התוצאה ואת העיוות שאנשים מגיעים לפשיטת רגל, ובמקביל הם ומשפחתם ממשיכים לחיות בפאר ובהדר נוצצים ומנקרי עיניים. שום חוק, שום עיקרון משפטי ושום מחסום משפטי בין החברה לבין בעליה וקרובי משפחתו, לא יכולים להצדיק את האבסורד החברתי זועק השמימה. אם פישמן מדבר על חינוך ועל מצפון, אז בדיוק החינוך והמצפון האלה צריכים להוביל אותו לחשוף את נכסיהם האישיים של שלושת ילדיו. ולעזאזל כל להקת עורכי הדין ובתי המשפט שמסוככים על העיוות הזה. עיוות שבמסגרתו פושטי רגל ובני משפחתם יכולים להמשיך להתגורר בחווילות פאר השוות עשרות מיליוני שקלים ומחזיקים נכסים נוספים ורבים, הנסתרים מהעין הציבורית. כן, יש דבר כזה וחייב להיות דבר כזה שנקרא "צדק חברתי", שחייב לגבור על המשפטיזציה האינסופית שמנסה לחסל אותו.
2.
קפיטליזם, כתבנו בעבר, מושתת על שני דברים: על עיקרון החברה בע"מ ועל תאוות בצע - על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם. בעבר ציטטנו כאן לא אחת את דיוויד קורטן, מחבר רב המכר "כשהתאגידים שולטים בעולם", שמתח ביקורת על השיטה ועל עיקרון החברה בע"מ.
אנחנו מביאים את הציטוט שוב: "במשך יותר מ-30 שנה קידמה ברית גלובלית של אידיאולוגים ניאו-ליברלים סדר יום עולמי של הפחתת ההתערבות הממשלתית בשוק, הפרטת עסקים ושירותים ציבוריים, פירוק רשתות ביטחון חברתיות והסרת מגבלות על זרימה חופשית של סחורות וכסף בין המדינות. הניאו-ליברלים טוענים שמטרתם היא קידום החירות והדמוקרטיה. למרבה הצער, החירות שהם מקדמים היא חירות התאגידים ולא חירות בני האדם, והאידיאל הדמוקרטי שלהם הוא עולם שבו המרוויח הוא השחקן שיש לו הכי הרבה כסף. הם משתמשים בשליטתם במדיה וביכולת לפרסם כדי לטפח תרבות של אינדיבידואליזם וחומרנות, החזקים יותר מכל אינטרס ציבורי אחר. המוסד המועדף עליהם הוא תאגיד בעירבון מוגבל (חברה בע"מ), שמניותיו נסחרות בציבור. בזכות המבנה החוקי שלו, מסוגל התאגיד הזה לצבור כוח כלכלי כמעט אינסופי, בתוך שהוא מוכר מניות לבעלים-נפקדים, שאינם לוקחים כל חלק בניהול ואינם נושאים באחריות כלשהי לחטאים המבוצעים בשמם".
זה הבאג הגדול בשיטה, ועדיין לא נמצאה לו תרופה: עיקרון החברה בע"מ מאפשר ליזמים למזער סיכונים ויש לו בפועל מנגנון בעל אחריות מוגבלת לכישלונות. כלומר, אנשי עסקים לא ממש מסכנים את כל רכושם כשהם מקימים עסק, ואם הם נכשלים, הם לא ממש מאבדים הכול, בטח לא את הרכוש האישי, כדי להחזיר את ערימת החובות שנצברה בחברה בע"מ. במקרה של חדלות פירעון, הנושים שולחים אותה לבית המשפט.
בעולם העסקי, ברור לכל בר-בי-רב, טבעי שיש גם כישלונות, טבעי שיש גם פשיטות רגל, טבעי שעסקים נסגרים ממגוון סיבות. השאלה הגדולה היא מה קרה בדרך לשם. לפי סעיף 6 לחוק החברות, הרמת מסך בין בעלי השליטה לבין החברה שקרסה אפשרית לא רק במקרה של מעילות (כהגדרת החוק "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה"), אלא בסעיף נוסף: "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".
אבל המציאות הישראלית הוכיחה שיש מעט מאוד מקרים שבהם מתבצעת הרמת מסך כזו בפשיטות הרגל הגדולות. זה סימפטום של המשחק המכור בתעשיית הקפאות ההליכים והכונסים והנאמנים או כל הג'יבריש המשפטי הנחמד הזה שעובר דרך המכבסה הכי גדולה - בתי המשפט. לא בכדי, זה אחד הג'ובים החלומיים של כל עורך דין ורואה חשבון. הקפאת הליכים של חברה הופכת לחלום ההתעשרות של ה"נאמנים" או ה"כונסים" שתפקידם הוא למכור את העסקים למרבה במחיר, כמה שיותר מהר. הנאמנים או הכונסים זוכים, בסופו של דבר, לשכר מנופח של מיליוני שקלים, אם לא עשרות מיליונים, כפי שנקבע במקרים דומים. מה עם צדק חברתי? אולי אנחנו נאיביים, אבל צריך לשאוף לזה, גם בין סבך עורכי הדין וחוות הדעת הבלתי נגמרות שלהם.
3.
את ההפסד הענקי שלו, את הכישלון הכי גדול שלו, זה שגרם לו להפסד של 2 מיליארד שקל, פישמן תיאר באופן הבא במסמכים המשפטיים: "למרבה הצער, בשנת 2006 אירוע משבר מוניטרי, שנגרם כתוצאה מהיחלשות של מטבעות שונים בשיעורים משמעותיים, ובהם הלירה הטורקית. כתוצאה מכך, נגרמו לקבוצת פישמן הפסדים כבדים אשר יצרו לו ולחברות בקבוצה, אשר היו חשופות למטבעות אלו, הפסדים כבדים".
סליחה, מר פישמן. סליחה, עורכי הדין של פישמן שכתבו את הפיסקה המצחיקה הזו. "משבר מוניטרי"? לא, לא, ממש לא. זה היה הימור פרוע, חסר כל פרופורציה וחסר כל אחריות במטבע הטורקי, הימור שלא היה קשור בכלל לעסקים השוטפים - וגרם להפסד עצום של 2 מיליארד שקל. זה היה הימור שמחלקות העסקאות בבנקים איפשרו לו להתנהל ולהתנפח לממדים מסוכנים בלי ההגבלות הנדרשות, בלי ההתניות המתבקשות ובלי בקרה מספקת.
בסופו של דבר, הן פישמן והן נוחי דנקנר (במקרה של קרדיט סוויס) הוכיחו שהם לא אנשי עסקים בהגדרתם. הם פיננסיירים, לא אנשי תעשייה או יזמות עסקית במובן הטהור שלה. מהימורים על מטבעות ומהימורים על מניות לא בונים עסקים. בדרך כלל הורסים אותם. וזה מה שאכן קרה.
4.
לעיקרון של "חברה בע"מ" יש עוד חיסרון מגונה: העיקרון הזה נוהג לשכפל את עצמו שוב ושוב ככל שאתה "גדול" יותר. כלומר, כל איש עסקים מחזיק שורת חברות על שמו. פישמן הודה במסמכים המשפטיים שבבעלותו 70 חברות, חלקן פיננסיות וחלקן תפעוליות. ריבוי החברות הזה, מאפשר, בין היתר, גם משיכת "דמי ניהול", כפי שרואים בטבלה שצירפנו. מדובר רק בקבוצת החברות של "כלכלית ירושלים", בשליטתו לשעבר של פישמן. שימו לב שילדיו של פישמן משכו מיליוני שקלים רק משכר דירקטורים וייעוץ, והכול כמובן באופן חוקי וכשר למהדרין, אחרי אישורי דירקטוריון ואסיפות כלליות למיניהן. באחד המקרים, שמייצג כסף קטנטן אבל עיקרון גדול, אושר לאחד הילדים שכר על "שירותי ייעוץ" לתחום המרכזים המסחריים בקבוצה תמורת 10,000 שקל בחודש. הייעוץ כלל "4 שעות שבועיות". חשבון קצר: 16 שעות חודשיות, 625 שקל לשעה, ובדרך כלל ליבם של אנשים מסוגם גס בשכר מינימום של 20-25 שקל לשעה.
פישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס", וכעת נכסיו מוצעים למכירה.
המוסר הכפול של שוקן ורולניק
פישמן הרוויח כל מילת ביקורת עליו, ולו החריפה ביותר, ביושר רב, בגלל פשיטת הרגל האישית הגדולה ביותר במשק. אבל בין המבקרים יש כאלו שמסתובבים עם גוש חמאה ענקי על ראשם. מדובר כמובן, בעמוס שוקן ובגיא רולניק, המו"ל וסגנו של קבוצת "הארץ-דה מרקר", המתחרה ב"גלובס". השניים, שנושאים בין היתר תפקידים עסקיים, רצו מאז ומעולם לחסל את "גלובס" כדי שתהיה הרבה פחות תחרות בשוק העיתונות הכלכלית (למרות שכלפי חוץ הם מאוד אוהבים תחרות, אבל כמו תמיד לא אצלם בבית). כרגיל, איש העסקים רולניק, שהקים את דה-מרקר כדי לנסות ולחסל את "גלובס", מנסה להפוך את כל העיתונאים בישראל למושחתים, זולתו וזולת חבריו - ומשתמש בפישמן כקרדום לחפור בו, כדי לפקפק ללא לאות ביושרה המקצועית של העיתון, להרעיל על הכותבים והעורכים ולהפוך אותם למושחתים.
מעניין מה מצפונו המיוסר, המזוקק ו"הערכי" של רולניק היה אומר על ההתרחשויות הבאות:
■ פברואר 2010: עמוס שוקן, בעל תדמית המו"ל הנאור, כותב מאמר די מוזר בעיתונו, תחת הכותרת: "גליה מאור לתפקיד היו"ר". אלו הימים שמאור רצתה להתמנות ליו"רית בנק לאומי ועמוס שוקן יצא מגדרו כדי לתמוך במינויה: "ברור שמועמדות של מאור לתפקיד היו"ר היא הראויה ביותר", הוא כתב, "בהבטיחה מינוי של אדם בעל רקורד מוכח בניהול הבנק והיכרות פרטנית מעמיקה עם כל פעילותו, הנהנה מאמון רב שנים של המפקידים ושל שוקי ההון בארץ ובעולם ומיוקרה מקצועית רבה... מי שמבקש יציבות, המשכיות ומקצועיות צריך להעדיף שמאור תמשיך לעמוד בראש הצוות המוביל בבנק...". שוקן אמנם ציין בסוף המאמר שהגוף שהוא מנהל מצוי בקשרי מימון עם הבנק, כי הרי פטור משום כלום אי אפשר, אבל זה תיאור שטחי למדי של "הקשרים". מה גורם למו"ל של עיתון לצאת מגדרו למען מינוי של יו"רית בנק ולשפוך עליה קערות של דבש בתיאורים מחניפים?
■ שנת 2005: קבוצת "הארץ דה מרקר", מגיעה למעשה לסף פשיטת רגל עם חוב פיננסי ענק של כ-400 מיליון שקל (רובו לשני הבנקים הגדולים הפועלים ולאומי), וכבר אז היא גלגלה חובות מטווח קצר לטווח ארוך. דמי ניהול בסך של כ-300 אלף בחודש נמשכו אז מהחברה. מי משך? ולמה שוקן, שנחשב איש עשיר מאוד, לא הזרים על-פי הערכות שום פרוטה לעסק?
■ שנת 2000: רולניק מקים את דה מרקר כאתר, פורש מ"הארץ", ומקבל מניות בחברה. מאותו הרגע, הוא איש עסקים במקביל להיותו עיתונאי, ואת זה הוא מקפיד להסתיר מקוראיו. איש עסקים שרוצה בכל מחיר לחסל את מתחריו ולעתים משתמש בעיתונו למטרה הזו. הוא שרף עשרות מיליונים (שיספר מאיפה בדיוק, אבל שקל לא היה מכספו האישי - זה בדיוק האשראי הנדיב שניתן ל"הארץ" וכסף של חברה ציבורית אמריקאית), עם חלומות על חלוקת אופציות לעובדים ואולי הנפקה בוול סטריט.
כל החלומות הללו התנפצו, ורולניק, אחרי ששרף עשרות מיליונים, השכיל להלבין את הכישלון הזה לתוך "הארץ" והפך את "דה מרקר" למוסף הכלכלי היומי שלו, תוך שהוא מוביל מצב שבו קיימות שתי מערכות עיתונאיות מקבילות ולא יעילות (ובמקביל, כמובן, ממשיך להטיף על יעילות). מה קרה עם מניותיו? כמה כסף, אם בכלל, קיבל עליהן? הוא הרי קפיטליסט גאה, עוד קפיטליסט שידע לממש את החלום הקפיטליסטי: "יזם" שלא מסכן אגורה מכספו, שורף עשרות מיליונים מכספם של אחרים, חלקם כדי לשרת את האגו שלו, והופך לדי עשיר בעצמו. גרסת פישמן, ממש ב"קטנה", אבל אותו עיקרון.
שוקן ורולניק מוזמנים לספר את הסיפור הזה לקוראיהם, ולהוסיף עליו עוד פרטים פיננסיים, שהם מכירים היטב, ולא להסתתר מאחורי טיעונים מגוחכים כמו "סודיות בנקאית" ו"חברה פרטית". מי שמחשיב את עצמו למשרת של האינטרס הציבורי, צריך להגיש את הסיפור הזה בכותרתו הראשית למען האינטרס הציבורי.