אתר בנייה / צילום: תמר מצפי
בעוד מספר ימים יחל פינויה של משפחת דדון ועסקיה משטח של כ-90 דונם המצויים בשטחה המוניציפלי של בני-ברק בסמוך למחלף גהה. לפי החלטת בית משפט השלום, הפינוי יהיה ללא מתן פיצוי, ויהיה אפשרי לבצעו מיום שבת הקרוב (10.9.16), ועל כך מערערת המשפחה לבית משפט המחוזי.
מסעוד ופיבי דדון עלו על קרקע בשנות ה-60 של המאה הקודמת. על השטח בנו את ביתם והתפרנסו מהשכרת שטחים ועסקים, כאשר עם השנים השטחים עברו לילדים.
לטענת המשפחה, המיוצגת בידי משרד עורכי הדין צבי שוב ומבקשת לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום או לחלופין לקבל פיצויים, "על-פי הוראות התוכנית בב/708 נקבע כי המפונים יזכו לפיצויים, ולכן הגשת התביעה מהווה ניסיון של המדינה להתחמק מתשלום פיצויים. יתרה מכך בימים אלה מקודמת תוכנית המתאר החדשה של עיריית בני-ברק על שטח הנתבעים. תוכנית הנמצאת בשלב התכנון בלבד ולא הוגשה אפילו להתנגדויות. ברור אם כן כי יש עוד זמן רב עד שהשטח הנ"ל יידרש לרשויות התכנון לצורך בנייה".
לפי גרסת משפחת דדון, במקרה דומה בני משפחתם תפסו שטח סמוך וקיבלו מהמדינה פיצוי של 9.5 מיליון שקל. הפינוי של קרוביהם היה לצורך עבודות הרכבת הקלה, ומשכך אין המדינה יכולה לשנות את מדיניותה, ועליה לאפשר לבני המשפחה לפתוח חיים חדשים.
לדבריהם, המשפחה רכשה זכויות במקום, השקיעו בו לפני למעלה מחצי מאה, ואי-אפשר בוקר אחד להשליך אנשים לרחוב ללא מתן דיור חלופי.
"טענת האפליה זועקת לשמיים"
עו"ד קורל דרליצ'מן ממשרד צבי שוב ציינה כי "טענת האפליה מעולם לא הייתה זועקת לשמיים יותר. יום אחד המדינה בוחרת לפצות את אחד מבני המשפחה כנגד פינויו, ולמחרת היום מגישה תביעה לפינוי כנגד אחיו. המדינה טוענת ל'שינוי מדיניות' ומתקשה להוכיח זאת, במיוחד כאשר במתחמים המרוחקים מאות מטרים בודדים בלבד, ברחוב הירקון בבני-ברק, אותה מדינה כורתת הסכמים עם העירייה ומקצה כספים לצורך מתן פיצוי לאותם מפונים. היעדר הסדרה חקיקתית בתחום הפינויים מובילה לכאוס והתנהגות שרירותית ומפלה ולהשלכת משפחות וילדים קטנים לרחוב, בעוד שברור כי אין להם כל יכולת לרכוש נכסים לגור בהם, והם יזדקקו לסיוע גופי הרווחה".
"אחד מתיקי הפלישה החמורים"
הפרקליטות מסרה בתגובה: "הערעור התקבל וייענה בבית המשפט כמקובל. חשוב לציין כי בית משפט השלום בתל-אביב דן בתביעת הסילוק שהגישה המדינה נגד משפחת דדון וקבע כי למשפחה אין כלל זכויות בשטח. מדובר בשטח ציבורי של 90 דונם במרכז הארץ, שהמשפחה פלשה אליו לאורך שנים ואף השכירה חלקים נרחבים ממנו לצדדים שלישיים.
"בנוסף, בית המשפט קבע כי מדובר באחד מתיקי הפלישה החמורים שנתקל בהם, כאשר התמריץ לפלישה היה שאיפת המשפחה לקבל פיצוי עבור פינוי הקרקע שנתפסה שלא כדין. בית המשפט קבע כי דרישתם לפיצוי מהווה טענה צינית במיוחד, ולטעמנו אמירה זו יש בה כדי להעיד על דרישות המשפחה בהליך בכללותו.
"באשר לטענת המערערות לאפליה - אנו דוחים טענה זו מכל וכל. טענה זו נדונה בהרחבה בבית משפט השלום, אשר דחה אותה וקבע, בין היתר, כי למדינה יש זכות לשנות את מדיניותה כלפי פולשים ולהחליט על פינויים ללא פיצוי, בפרט במקרים חמורים כמו מקרה זה".