פרופ’ יוג’ין קנדל / צילום: אוריה תדמור
"תחרות בסופו של דבר זה כלי, זו לא מטרה. תחרות עובדת טוב בתנאים מסוימים. אין שום דבר קדוש בתחרות, אבל כשהיא עובדת, היא עדיפה על האלטרנטיבות. הלחץ לפיקוח על המחירים הוא ההתערבות הממשלתית הכי פופולרית, מהסיבה הפשוטה שהיא הכי מובנת. כצרכן אתה לא רוצה לשלם מחיר גבוה. אני לא רוצה מחיר גבוה כשאני בצד הקונה, לכן זה משהו מאוד פופולרי. בהרבה מקרים אנשים צודקים... למשל, אם יש אוניה טובעת, ומגיעים אנשים עם פציעות - אתה לא רוצה שמי שיכול לשלם הכי הרבה יטופל ראשון. זה גם לא יעיל וגם לא פייר. אבל ב-99% מהמקרים יש כמה סיבות מאוד טובות למה לא כדאי לממשלה להתערב במחירים".
כך אמר הבוקר (ג'), פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בפתיחת כנס בנושא מחיר מופרז שעורכת רשות ההגבלים העסקיים בתל-אביב.
לדברי קנדל, "רשות ההגבלים העסקיים היא האחרונה שצריכה לפקח על המחירים, כי אין לה את הכלים. אני בכלל לא מבין איזה סט כלים יש לרשות ההגבלים לקבוע מה זה מחיר הוגן?".
עוד אמר קנדל, המתנגד נחרצות לפיקוח מחירים על-ידי הרשות, כי "רשות ההגבלים היא כמו שופט בקרב אגרוף שאומר שהמתחרים צריכים להתחרות בקרב הוגן, אבל מה קורה עכשיו בנוגע לפיקוח על המחירים? אומרים שאם השופט לא אוהב את מה שקורה בזירה, אז אנחנו ניתן לו את האפשרות לתת אגרוף לאחד המתמודדים בזירה, אבל בגלל שהוא לא באמת יכול להתחרות במתאגרף, אז נותנים לו מחבט בייסבול ואומרים לו 'מדי פעם אתה יכול להנחית מכה בראש למתאגרף בזירה'".
"זה לא מתאים", אמר קנדל והוסיף: "אז למה זה קורה? הלחץ הציבורי והלחץ מירושלים, כי יש רצון להגביל מחירים, ויש גוף שיכול לעשות את זה. אז יש לי עוד כמה הצעות - יש גם את צה"ל, ויש את המשטרה והשב"כ. אני מציע שניתן לכל גוף סמכויות פיקוח על המחירים ונעשה תחרות מי מוריד מחירים יותר. הכי פשוט זה לתת לכל חבר כנסת תעשייה משלו, שהוא או היא יוכלו להוריד שם מחירים".
קנדל הסביר את התנגדותו לפיקוח על מחירים באופן כללי. "ראשית", אמר, "עצם זה שאני יודע שיכולה להיות סיטואציה של פיקוח על מחירים בענף שלי, זה מכניס עוד אי-ודאות לענף ומעלה את מחיר ההון שהמשקיע דורש על ההשקעה באותו ענף. עצם זה שאני יודע שיכול להיות פיקוח מחירים יוצר אי-ודאות, דבר שמעלה את ערך ההון ומביא לעליית מחירים. הממשלה לא מתייחסת לזה; שכשהיא מפילה אי-ודאות, היא מעלה את העלות לתעשייה ולצרכנים. הממשלה לא מבינה בכלל שכשהיא מפילה אי-ודאות על התעשייה, היא מעלה את העלות, גם לעצמה בכל רכישה".
עוד סיבה, כך קנדל, "היא הקושי לבטל פיקוח על מחירים, במיוחד אם המחירים נקבעים על רף גבוה מדי או נמוך מדי... בישראל יש לנו כמה דוגמאות לכך, למשל המחירים בכל תחום הבריאות. למשל ההתחשבנות בין בתי החולים לקופות-החולים - מערכת המחירים שם לא נכונה, אבל אי-אפשר לשנות אותה, כי כל המערכת התרגלה למחירים האלה... בכלכלה פוליטית קשה מאוד לזוז מההחלטות. אם אתה נכנס לפיקוח על המחירים, אז זה להרבה מאוד זמן".
קנדל הוסיף כי "מחד, אנחנו לא רוצים לשחרר את המחירים לגמרי, וצריך איזשהו פיקוח. מצד שני, כשיש את האפשרות, זה הדבר הכי פופולרי שקל להסביר, ולכן יש לחץ בלתי נלאה לדבר הזה. מה זה אומר לאנשים שהם לא פוליטיקאים אלא לאנשי מקצוע בממשלה? אני משווה את זה לחומה ולשוער בבעיטת עונשין. מבחינת החומה, צריך להיות חזק ואיתן ולהגן על אזורים רגישים בגוף. מבחינת השוער, זה אומר שאסור לפספס אף כדור. אנחנו צריכים ללמוד ממקומות אחרים. אם במקום אחר עשו כבר את הטעויות, למה לחזור על זה אצלנו? מחיר הוגן זה מושג לא מוכר בכלכלה, ואני לא בטוח שהוא מוכר במשפטים".
לדברי קנדל, יש חוסר הבנה של ההשפעה של קביעת "מחיר מופרז" על השוק מבחינה כלכלית. "אנחנו צריכים ללמוד מימון עד הסוף ולא רק את המבוא. אנחנו, כממשלה, צריכים לקחת יועצים, שאנחנו לא יודעים מה הם יגידו מראש על זה, שיתנו לנו קונטרה, ואנחנו צריכים תמיד להשוות את האלטרנטיבות. יש צורך בשיתוף-פעולה בין המשרדים הממשלתיים, וזה דבר קשה.
"אך מי צריך לעשות את זה? אני חושב שרשות ההגבלים היא האחרונה שצריכה לעשות את זה. מכמה סיבות: ראשית, אין לה סט של כלים, בעיקר כלכליים. כשאתה למשל שוקל אם הגבל עסקי הוא חוקי או לא, אתה לא שואל אם הוא העלה מחירים או לא. אם הוא לא חוקי, אז הוא לא חוקי. לכן, אני לא מבין איזה סט כלים יש לרשות ההגבלים לדבר על מחיר הוגן. דבר שני, זה מסוכן לתת להגבלים לעסוק בשני הדברים האלה ביחד".