"אוקיי, אנחנו רוצים את הדירה", אמרתי לדיירת היוצאת שהראתה לנו את הדירה להשכרה, חמש דקות אחרי שנכנסנו אליה. כי ככה זה בתל אביב, אם לא מדברים עם בעל הבית שנייה אחרי שהמודעה פורסמה, מישהו אחר כבר חותם אתו חוזה.
"מעולה", אמרה הדיירת, "אם אתם רציניים, נפסיק להראות את הדירה לאחרים. אבל יש רק עוד עניין אחד: אנחנו מחתימים אתכם על חוזה שאם אתם בסוף לא נכנסים אליה, תצטרכו לשלם לנו 9,000 שקל".
חוזה מול הדיירים היוצאים? שצריך לשלם להם? 9,000 שקל?! היא לא רצינית. זהו, אנשים בעיר איבדו את זה. סבבה, כבר שולחת לך את החוזה חתום למייל "חיה.באשליות@קשות.קום".
"תביני", היא מסבירה לי בעיניים מתוסכלות, "זוג אחר כבר אמר שהוא מעוניין בדירה ואז הבריז לנו ברגע האחרון, ואחרי זה אנחנו נדפקים עם שכר הדירה".
אוקיי, אז היא רוצה להחתים אותי על חוזה בגלל שעברה טראומה של הברזה והיא לחוצה על הכסף, הבנתי. ועדיין, למה שאתחייב מולה על משהו ועוד על כזה סכום?
אני לא יודעת מה קרה עם הדיירים שהבריזו להם, אבל אחרי כמה שנים של חיפוש דירות בתל-אביב, שום דבר כבר לא יפיל אותי מהכיסא.
אחד מכריח את הדיירים הנכנסים לקנות ממנו את המזגן, הארון והשולחן המתפורר שלו באלפי שקלים, אחד גובה דמי תיווך בגובה שכר דירה מהדיירים הנכנסים (כן כן, גם בזה כבר נתקלתי) ואחר מכריח את הדיירים הנכנסים לחתום מולו חוזה עוד לפני שאמרו "נעים מאוד" לבעלת הדירה.
ככה זה בתל-אביב, שוכר לשוכר זאב. הביקוש גבוה, המחירים גבוהים, הדירות פח והמוסר נעלם. ברור לי שחלק גדול מהאשמה פה היא על בעלי הדירות.
אם בעל הדירה קמצן ולא מסכים לשלם על מזגן (שהוא יחיה בלי מזגן ביולי אוגוסט של תל-אביב ויגיד ש"מזגן זה מותרות"), אז הדייר נאלץ לשלם עליו מכספו ולכן מנסה לגלגל חלק מההוצאות על הדיירים המחליפים.
אם בעל הדירה עצלן ולא מגיע להראות את הדירה או אפילו לדירה במעמד חתימת החוזה, אז הדיירים היוצאים הם שמראים את הדירה, הם שמחליטים מי מקבל עדיפות או את הטלפון של בעל הדירה. פשוט ככה.
אז למה בכל זאת אני ועוד רבים כמוני בוחרים לעבור את כל הגיהנום הנדל"ני הזה אם ככה מתחיל כל מעבר דירה, אם רק כמה קילומטרים מזרחה, צפונה או דרומה הדירות יותר זולות, פחות מתקלפות ובשביל למצוא דירה לא צריך לעבור מלחמת עולם? נכון, כיף לי לגור פה. אבל, זה יותר מזה. מה שיש בתל-אביב אין בהרצליה, רמת-גן או ראשון-לציון, ואין שום מקום בארץ שנותן לי את מה שהעיר הזאת נותנת לי כצעירה חילונית בישראל.
מקומות הבילוי והים נמצאים במרחק של כמה דקות הליכה, כל החברים גרים ברדיוס של קילומטר, הכל פתוח 24/7 (לפחות לעת עתה) ובמרחק יריקה ותמיד קורה משהו. כל מי שגר בתל-אביב יכול להעיד על זה שפשוט אין עוד עיר כזאת בארץ. כל עיר אחרת בישראל הולכת לישון בעשר בערב, ובמקרה הטוב יש בה סניף מקומי של קפה גרג.
ומה אומר החוק?
עו"ד ישראל ליברובסקי, ממשרד ויור-ליברובסקי מסביר: "הייתי מייעץ לא לחתום על מסמכים כאלה מצד השוכרים. למקרה המתואר אין בסיס חוקי ואם בכל זאת חתמת עליך להודיע לדיירים, מיד לאחר שיצרת קשר עם בעלי הדירה, כי את מבטלת את ההתחייבות שלך שנעשתה תחת לחץ. אם בכל זאת הדיירים ירצו לתבוע אותך, הם אלה שיהיו צריכים לרדוף אחרייך וכנראה שלא יעשו זאת, וגם הסיכויים שלהם אינם גבוהים. אין מה לעשות נגד 'הברזות' ונגד שרלטנים, כפי שתיארת שחווה הזוג.
"כדי למנוע מקרים כאלה מראש הייתי ממליץ לבעלי דירה להוסיף סעיף בחוזה לפיו ברגע שמגיעים שוכרים חלופיים פוטנציאליים, השוכר מתחייב להודיע למשכיר, להעביר לו את פרטיהם באופן מיידי וכן להעביר להם את פרטיו של בעל הבית ללא התניה. אם לא יעשה זאת, תהיה זאת הפרה יסודית של ההסכם ואפילו הייתי מתנה זאת בקנס לשם ההרתעה.
"לגבי מקרים בהם הדייר הנוכחי מתנה הכנסת דייר חדש ברכישת חפציו, אין לדייר הנוכחי זכות להציב תנאי כזה, ובעל הדירה יכול אפילו לתבוע אותו על זה. התניה בדמי תיווך היא אפילו חמורה יותר ואף אינה חוקית, היות שאין לעסוק בתיווך אלא אם יש רישיון תיווך בתוקף".
ואילו אני אומרת: מעבר לחוק, יחס גורר יחס. שוכרים ובעלי דירות יקרים: אנא התנהגו לשוכרים כפי שהייתם רוצים שינהגו בכם. גם ככה יקר וקשה פה. וחוץ מזה, ישראל היא מדינה קטנה. אתם אף פעם לא יודעים איזה דייר מחליף שדפקתם יהיה זה שיראיין אתכם לעבודה, או יישב אצלכם במסעדה. פשוט תהיו בני אדם, זה הרבה יותר משתלם מה-300 שקל שתקבלו על השולחן המתקלף מימי האוניברסיטה.