בית משפט / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
לפני כחודש, כפי שנכתב ב"גלובס", שם בית המשפט העליון סוף למחלוקת שנמשכה תקופה ארוכה בנוגע למיסוי של מענק אי-תחרות וקבע כי הוא ימוסה לרוב כאילו היה הכנסה מעבודה. המענק הזה, שמגיע לסכומים של מאות אלפי שקלים ולעתים אף למיליוני שקלים, ניתן לבכירים רבים במשק עם סיום עבודתם בתמורה להתחייבות מצדם שלא להתחרות במעסיק שאצלו עבדו.
על פי רוב, ההתחייבות שלא להתחרות במעסיק הקודם היא מוגבלת בזמן ולנושאים מסוימים. כך, לדוגמה, מנכ"לית בנק לאומי לשעבר גליה מאור קיבלה עם פרישתה מהעבודה בבנק, במאי 2012, מענק אי-תחרות בסך 3.25 מיליון שקל תמורת הסכם אי-תחרות למשך שנתיים.
לאורך השנים עלתה השאלה מהו שיעור המס שעל הבכירים לשלם לקופת המדינה בגין מענקי אי-תחרות וכיצד צריך לסווג את המענק - האם כהכנסה פירותית מעבודה, שתשלום המס בגינה מגיע עד 50%, או כהכנסה הונית שמחייבת תשלום מס מופחת, בשיעור 25%-30%. סוגיית הסיווג העסיקה את רשות המסים לאורך תקופה ארוכה לאור חילוקי הדעות שהתגלעו בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, שהכריעו פעם כך ופעם אחרת.
שופטי העליון דנו בשאלת אופי המיסוי של מענקי אי-תחרות שניתנו לשלושה מנהלים בכירים: מאיר אבידן, אברהם קרינגל ויוסף ברנע. רשות המסים טענה שמענק אי-תחרות צריך להיות מסווג כהכנסה פירותית לאור ההגדרה המרחיבה של המונח "הכנסה מעבודה" בפקודת מס הכנסה, ומנגד טענו שלושת הנישומים שיש לראות במענק אי-תחרות כהכנסה הונית. השלושה טענו שזכותם להתחרות במעסיק שלהם היא בבחינת "נכס" והוויתור מצדם על זכות זו תמורת פיצוי כספי היא מעין "מכירה" של הנכס המצמיחה רווח הון, ששיעורו המרבי עמד על 20% בשנה הרלוונטית.
לדברי עורכי הדין בועז פינברג ואופיר פז ממשרד זיסמן אהרוני גייר, בית המשפט העליון פסק שקיימת חזקה שלפיה תשלום הניתן לעובד על ידי מעבידו הוא הכנסת עבודה, דהיינו הכנסה פירותית, ו"הנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי העובד-הנישום, כאשר עליו להראות כי התשלום שקיבל הוא בעל מאפיינים הוניים".
חובת ההוכחה על הנישום
העליון קבע למעשה מבחן דו-שלבי בסיווג התקבול כהכנסת עבודה (הכנסה פירותית) או כהכנסה הונית, שלפיו תשלומי אי-תחרות יסווגו לרוב כהכנסת עבודה. "במסגרת המבחן הדו-שלבי, תחילה על בית המשפט לקבוע אם תניית האי-תחרות היא אותנטית או שמדובר בכסות לתשלומים אחרים (כגון שכר עבודה או מענק פרישה). אם מדובר בתנייה אותנטית, יש לבחון בשלב השני אם עלה בידי הנישום להוכיח שניתן לסווג את התקבול כהכנסה הונית ורק כהכנסה הונית. אם ניתן לסווג את התקבול גם כהכנסת עבודה, התשלום כולו יסווג כהכנסת עבודה", מסבירים פינברג ופז.
עורכי הדין מוסיפים כי העליון כתב בפסק הדין כי ממילא ברוב המקרים תניית האי-תחרות מוגבלת, כך שהיא אמנם מונעת מהעובד הפורש עיסוק בתחומים מסוימים למשך תקופה, אך היא איננה שוללת ממנו בפועל את האפשרות לחזור ולעסוק באותם תחומים בעתיד ואיננה "מוציאה אותו מהשוק". לדברי פינברג ופז, מאחר שכך, אותו עובד אינו מוכר את "הונו האנושי" למעסיק, אלא רק מקבל ממנו "תחליף שכר" בגין הירידה הצפויה בהכנסתו במהלך תקופת האי-תחרות. לכן, אין כאן מכר של נכס בידיו של העובד ולכן אין מדובר בהכנסה הונית.
בכל זאת יש שני מקרים חריגים שבהם המענק ייחשב הכנסה הונית, כפי שמציין בית המשפט: האחד הוא כאשר מדובר בתניית אי-תחרות גורפת ובלתי מוגבלת בזמן, אף שספק אם בכלל יינתן תוקף משפטי לתניה כזאת, מאחר שהיא פוגעת באופן קשה ובלתי מידתי בזכויות העובד. "ייתכן שבית המשפט יכריע כי תניה כזאת סותרת את תקנת הציבור", אומרים פינברג ופז.
המקרה החריג השני נוגע לתחומים או למקצועות מסוימים, שבהם יציאה ממעגל התעסוקה למשך תקופה משמעותית מאיינת את יכולתו של העובד לחזור ולעסוק באותו תחום בתום תקופת האי-תחרות. ביהמ"ש מביא כדוגמה טייס שנאסר עליו לטוס בחברות תעופה מתחרות למשך תקופה משמעותית. באותו מקרה, ייתכן שהטייס יוכל לטעון כי תניית האי-תחרות הביאה בפועל להוצאתו משוק העבודה שבו צבר ניסיון ומקצועיות, ובכך למעשה מכר את "הונו האישי" למעסיק ואת יכולתו המעשית לחזור ולעבוד במקצועו בעתיד".
המקרים החריגים
מתי בכל זאת יוכלו עובדים שפורשים לשלם מס מופחת בגין מענק אי-תחרות? פינברג ופז מציינים כמה מקרים.
"להערכתנו יש כמה מקרים מעניינים, שבמסגרתם ניתן יהיה לטעון כי תניית אי-תחרות שעליה מתחייב העובד הפורש היא ויתור על נכס הוני שנמצא בידי אותו עובד, כלומר ויתור על היכולת לחזור לעסוק בתחום שבו התמחה והתמקצע", הם אומרים ומונים אותם:
* תנייה שבמסגרתה נאסר על העובד הפורש לעסוק בכל תפקיד ניהולי בעתיד (דוגמה שאף הובאה על ידי שופט העליון יצחק עמית בפסק דינו)
* הסכם אי-תחרות עם עובד שמתקרב לגיל פרישה יכול להצדיק טענה של אותו עובד כי יכולתו לשוב בעתיד לעסוק בתחומו אינו גבוה, לאור גילו המתקדם.
* הסכם עם עובד בתחום טכנולוגי מתפתח ומשתנה - אם ימנעו ממנו במסגרת תניית אי-תחרות שלא לעבוד במשך כמה שנים באותו תחום טכנולוגי, לאור השינויים באותה טכנולוגיה, ייתכן שכאשר יבקש לשוב לעבוד בתחום, כל הידע שצבר לא יהיה עוד רלוונטי ויידרש פרק זמן משמעותי לעבור הכשרה משמעותית וצבירת ניסיון וידע חדשים.
* הסכם עם עובד בתחום שיש בו חשיבות להישאר "פעיל", לדוגמה מנתח בכיר בבית חולים, אם יימנע ממנו לנתח במשך כמה שנים, קיים חשש אמיתי שהוא יאבד את יכולתו הטכנית להמשיך ולבצע ניתוחים בעתיד.
* הסכם עם עובד שעבודתו מותנית בקבלת רישיון מתחדש, לדוגמה יועץ השקעות/משווק השקעות/מנהל תיקים שכחלק מתניית האי-תחרות עליו להתלות את רישיונו.
* הסכם האוסר על עובד לעבוד במדינה מסוימת - תניית אי-תחרות קשיחה מבחינת התחום הגיאוגרפי שלה יכולה להיות שקולה למכירת זכות הונית שכן מדובר בהגבלה משמעותית של חופש העיסוק של העובד.
בסיכומו של דבר, נראה שבית המשפט העליון סגר כמעט לחלוטין את הפתח של עובדים בכירים לטעון כי מענק אי-תחרות שקיבלו הוא הכנסה הונית, אך בכל זאת הותיר מקום לחריגים.