שני דברים משותפים לערים ראשון לציון ונתניה: הפיתוח המואץ שעברו ערים אלה בשנים האחרונות מחד, והחשד כי סביב אותו צמחו פרשיות שחיתות רחבות היקף. זהו צירוף שאיננו פשוט לעיכול, בעיקר לתושבי הערים הללו: מצד אחד תנופת הפיתוח המרשימה הניכרת בעיר, ומנגד החשש הכבד כי במקביל לפיתוח בוצעו על ידי גורמים עירוניים מעשים המנוגדים לחוק.
נוכח הדברים הללו, יש רגליים לטענה כי מערכת התכנון והבנייה בישראל לוקה במספר מאפיינים התורמים ליצירת קשר בין פיתוח עירוני מואץ לבין שחיתות.
ראשית, הליכי התכנון בישראל הם ארוכים ומורכבים, דבר המעודד "קיצורי דרך" לא חוקיים. מסורבלותם של הליכי התכנון בישראל היא בעיה ידועה, והניסיונות לפתור אותה נמשכים כבר מספר שנים. חוק התכנון והבנייה עבר לאחרונה רפורמה רחבה (תיקון 101 לחוק), בניסיון לפתור את הבעיה. במסגרת אותה רפורמה ניתנו לוועדות המקומיות יותר סמכויות לקידום תוכניות בניין עיר, סמכויות שהיו שמורות עד אז רק לוועדה המחוזית.
לכאורה, זהו מהלך נכון שיצמצם את ההתכתשויות הבירוקרטיות המתישות המלוות כל הליך תכנוני. אלא שאליה וקוץ בה: הסמכויות המוגברות של הוועדות המקומיות אינן מלוות בפיקוח מתאים. כוח שאיננו מלווה בפיקוח עלול להוביל לניצול לרעה של הכוח - ובמקרה זה, החוק.
מאפיין נוסף של התכנון והבנייה בישראל הוא החוסר בשקיפות בהליכי התכנון ובדיוני הוועדות השונות. לציבור יש נגישות מוגבלת לפרוטוקולים של הישיבות שמתקיימות ואין דרך לדעת אם הפרוטוקולים שמפורסמים אכן משקפים את כל מה שנאמר בדיונים. ככל שהליכי התכנון מתרבים, כך מתעבה החשיכה שבה שרוי הציבור בנוגע למתנהל סביבו.
מאפיין שלישי, הוא החוסר במנגנוני פיקוח משפטי אפקטיביים על מקבלי ההחלטות. הגורם המפקח על תקינות ההליכים חייב להיות נוכח ופנימי. בהליכי תכנון ובנייה לא יועילו גורמים חיצוניים כגון מבקר המדינה. לכן, הפיקוח על תקינות ההליכים חייב להיות בידי היועץ המשפטי של הוועדה. אלא שהיועצים המשפטיים מחזיקים בתפקידם במשך שנים רבות והופכים עם הזמן לחלק מהמערכת, וקיים החשש שגם בהם תדבק הרעה.
שלושת המאפיינים הללו לא רק מאיצים שחיתות, אלא הם גם גורמים לחוסר אמון במערכת מצד הציבור שמעוררות אותן פרשות שחיתות שנחשפות. השילוב בין מאפייני המערכת לפרשות השחיתות מייצר את המשפטים האלה שכולנו מכירים היטב: "ראש עיר טוב חייב להיות 'תחמן' ולדעת להלך בתחומים האפורים", "ראש העיר שלי עשה פלאים בעיר ולכן לא מפריע לי שיעשה גם לביתו", "תוכל לקדם את עניינך מול הרשויות רק אם יש לך קשרים אישיים" ועוד.
מה ניתן לעשות על מנת לנתק את הקשר הגורדי בין פיתוח עירוני מואץ, שהוא דבר חיובי בהגדרה, לפרשיות שחיתות? ראשית, יש להטמיע את תיקון 101 לחוק התכנון והבנייה כדי לייעל את הליכי התכנון. לצד מתן הסמכויות לוועדות המקומיות, יש להגביר את הפיקוח המשפטי על קבלת ההחלטות באמצעות יועץ משפטי חיצוני שיוחלף כל שנתיים.
בנוסף, יש לפעול להגברת השקיפות של הדיונים והליכי קבלת ההחלטות בוועדות התכנון, לרבות צילום ושידור הישיבות באמצעות האינטרנט ושמירת הצילומים באתר נגיש לציבור.
לסיכום, אפשר והכרח לנקוט בצעדים שיאפשרו לערים להתפתח באופן מואץ ובאותה עת לצמצם את השחיתות. רק כך ניתן יהיה לשקם את אמון הציבור במערכת.
הכותב הוא עורך דין שותף במשרד שיפמן ספיר שטורם ושות', המתמחה במקרקעין, תכנון ובנייה